בפרשתנו פוטרת התורה מיציאה למלחמת רשות את אלו שנמצאים לקראת סיום מפעל חיים. מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, ומי שארס אשה ולא לקחה. התורה אינה מנמקת את סיבת הפטור, אך הפרשנים העלו כיוונים שונים. וכך כותב אבן עזרא: "והטעם כי ליבו וכל תאוותו לחנוך ביתו, והנה ליבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". בדומה לכך כותב ספר החינוך (מצוה תקכו): "כי כל אלו בני האדם, חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם". לדבריהם, אדם שבנה בית חדש או שזה עתה התארס, דעתו טרודה וטרופה עליו, ואינו יכול להתרכז במלחמה. הוא עלול אף להיכנס בשל כך לחרדה, ולהשפיע לרעה על חבריו העומדים בקו האש הראשון. הנזק שיגרום החייל בסיטואציה הזו גדול מהתועלת.
רש"י מפרש את הפטור מסיבה אחרת וכך כותב: "ודבר של עגמת נפש הוא זה". כלומר, הפטור אינו נובע מחשש שלא יילחם כראוי או שיחליש את חבריו בשדה הקרב. לא מדובר בתועלת שתצמח כתוצאה משחרורו של החייל, אלא עצם העובדה שהחייל עלול להיות שרוי בתחושה של עוגמת נפש, היא זו שפוטרת אותו מיציאה לקרב. כך הבין ר' חנוך אייגס בספרו "מרחשת" (ב,ז):
"שהתורה ירדה לסוף מחשבתו של אדם, שלבו על ביתו אשתו וכרמו, ונפשו עגומה עליו בצאתו למלחמה, שחושש הוא פן ימות ועל כן חסה תורה עליו להפיג צערו, ועוגמת נפשו וציותה עליו לחזור ודרכיה דרכי נועם".
הסברו של רש"י קרוב לפשוטו של מקרא, שכן אם החשש הוא שהלוחם לא יילחם כראוי, היו צריכים לפטור אותו גם ממלחמת מצוה ולא רק ממלחמת רשות. רש"י הבין שסיבת הפטור היא ההתחשבות ברגשותיו של הלוחם, בשעה שיוצא למלחמת רשות, שלא תיגרם לו עוגמת נפש – הלוחם חושש שלא יסיים את מפעל חייו במקרה וימות במלחמה.
אפשר לומר שמדובר בצעד פיקודי, שתורם לא רק ללוחם עצמו אלא גם לכלל. פעמים נכון להעניק עדיפות לצרכיו של היחיד על פני צרכי הכלל. ההבנה כי בעת הצורך משחררים את היחיד כי מתחשבים בצרכיו, יכולה להגביר את המחויבות של כלל הלוחמים, שנותרו בשדה הקרב.
מסר חשוב נלמד מפרשה זו; אם התורה כל כך התחשבה בעוגמת הנפש של הלוחם ופטרה אותו מיציאה למלחמת רשות, כמה עלינו להיזהר בשגרה ולהימנע מגרימה של עוגמת נפש וצער לזולת.
(שופטים תשפ"א)