הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
שמעתי מישהו אומר, שהוא מסרב להאמין בכך שאלוקים מרפא באורח נס חולים חשוכי תקווה, משום שאם ניסים כאלה אכן מתרחשים – מדוע אלוקים לא ריפא את אשתו, שמתה בייסורים מסרטן? אם יש ניסים בעולם, פירוש הדבר שאלוקים מתערב במציאות באופן גלוי וישיר, ואם כך, כאשר הוא בוחר שלא לעשות זאת, הדבר צורם וכואב במיוחד. נוח לו יותר להאמין שאלוקים מניח לעולם לנהוג כמנהגו, כך שאם מישהו מת אין זה אומר שלא היה ראוי לנס, אלא פשוט שכך נגזר עליו. קל יותר לקבל מדיניות אלוקית של חוסר התערבות כללית, מאשר מדיניות שנראית סלקטיבית.
אין אדם נתפס בשעת צערו, אבל הטענה הזו בעייתית בכמה רמות. ראשית, אין זה חכם להמליץ לאלוקים איך ראוי לנהל את העולם ואיך לא. ככל הידוע לי, אף אדם לא סיים אפילו תואר ראשון בניהול עולמות. שנית, זוהי למעשה שאיפה ל"שוויון סוציאליסטי", שבו כולם מפסידים רק כדי למנוע אפליה כביכול. נניח שיש אנשים שמגיע להם להירפא באורח נס, האם ראוי למנוע זאת מהם רק כדי שאלה שלא זכו לכך לא יקנאו? את התוצאות המזיקות של מדיניות כזו ראינו כבר במספיק תחומים.
עם זאת, נראה לי שהאמירה הזו מבטאת משהו נוסף. אנשים התרגלו כבר למציאות שבה הא-לוהי והעל-טבעי אינם נוכחים באופן מוחשי, והרעיון שהללו יופיעו מחדש נראה להם מאיים. אנחנו מתפללים שהשם ישוב לשכון בתוכנו, אבל בינתיים מסתדרים לכאורה לא רע בלעדיו. כולנו זוכרים שהנוכחות האלוקית גבתה פעמים רבות מחיר מעם ישראל, כמתואר לאורך התנ"ך. דומה הדבר לילדים שאביהם עזב את הבית, והם מחכים לשובו אבל בינתיים התרגלו לחופש ולעצמאות. האם הם באמת רוצים שהוא יחזור ויתחיל לנהל את העניינים? או שבעצם נוח להם יותר שהוא רחוק?
ייתכן שאלוקים יחזור ויתגלה כאשר נרצה אותו באמת, ונבין שעם כל ההישגים המרשימים, אנחנו לא באמת מסתדרים בלעדיו. זה לא אומר שהוא יופיע כפי שהיה בזמן התנ"ך; אינו דומה יחסו של האב לילדים קטנים, ליחסו כלפי הבנים הבוגרים. אולי נוכחותו תהיה הפעם פנימית יותר ולא חיצונית, בתוך הנפשות והנשמות של כולנו. הוא לא ייקח מאיתנו את ההגה, אלא ידריך אותנו איך לנהוג. ואז לא יהיה מקום לתלונות ולחששות.
(במדבר תשפ"ב)
