העבירות של הנביאים

בפרשת שופטים מובאות כמה עבירות שאפשר שהנביא יעבור עליהן (יח, יח-כ). במשנה בסנהדרין מנויות עבירות אלו בפרק אלו הן הנחנקים. בין השאר נמנית העבירה של נביא המתנבא מה שלא נאמר לו. וכן, נביא שמתנבא על מה שלא שמע. על פניו, שתי העבירות נשמעות עבירות זהות. בדרך כלל מה שלא נאמר לך, גם לא שמעת. אולם, בתוספתא מובאות דוגמאות לנביאים שונים לכל אחד מן המקרים הללו.

צדקיה בן כנענה הוא נביא שלא שמע ואילו חנניה בן עזור הוא נביא שלא נאמר לו. עיון בסיפוריהם מאפשר הצצה לעבירה עצמה. אך מעבר לכך, הצצה לעולמו של הנביא. צדקיה בן כנענה, כפי שמתואר בתנ"ך, מנבא יחד עם עוד 400 נביאים לאחאב שיצליחו במלחמה על רמות גלעד. צדקיה בן כנענה נעזר אף בקרני ברזל ומנבא "באלה תנגח את ארם" (מלכים א, כב). אולם, לפי המתואר בהמשך מיכיהו בן ימלה חושף שרוח ששלח ה' נכנסה בצדקיה על מנת שינבא לאחאב נבואת שקר שתגרור אותו למלחמה בה ימות. לפי עדותו של התנ"ך צדקיה בן כנענה אכן שמע את מה שניבא. שהרי באמת נשלחה רוח שנכנסה בו מאת ה' ובעקבותיה הוא ניבא מה שניבא. מדוע אם כן, ייענש? מדוע נחשב לעובר עבירה? הגמרא במסכת סנהדרין מסבירה שצדקיה בן כנענה היה צריך לשים לב לכך שהוא ועוד 400 נביאים איתו מתנבאים בסגנון אחד. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ומכאן שהיה עליו לחשוד שהנבואה שלו אינה נכונה. מהסבר זה של חז"ל מתברר שעל הנביא להפעיל את ביקורת השכל ועל אף שהוא חש באופן עמוק וחד משמעי שהוא קיבל נבואה וכי נכנסה בו רוח מגבוה שבעקבותיה הוא אומר את אשר הוא אומר, הנביא מתבקש לבחון את דבריו על פי אמות מידה נוספות, חיצוניות.

גם סיפורו של חנניה בן עזור מתבאר בגמרא בדרך מעניינת ודומה. חנניה בן עזור מתנבא שבבל תיפול, ועל כן אין לחשוש מן הגלות שעליה מנבא ירמיהו. הוא שובר את המוטה שעל כתפי ירמיהו ומתחייב שבתוך שנתיים ימים יחזרו כלי המקדש לירושלים ולא תהיה גלות (ירמיהו, מט). בפשט הפסוקים חנניה בן עזור הוא נביא שקר. הוא החליט על דעת עצמו לנחם את ישראל ולהחדיר בהם שאננות. אולם, חז"ל קובעים שהוא התנבא על מה שלא נאמר לו ומסבירים שהנבואה לא נאמרה לו, אבל נאמרה לאחרים. מיהם האחרים שהתנבאו על נפילתה הקרובה של בבל? חז"ל טוענים שירמיהו התנבא על עילם שתיפול. כל מה שעשה חנניה בן עזור לא היה להמציא נבואה מאפס, אלא להסיק בקל וחומר שאם עילם תיפול, קל וחומר שבבל תיפול שהרי בבל גרועה מעילם. אלא שהנבואה על עילם לא נאמרה לו, אלא לירמיהו. ניתן להבין שירמיהו יכול היה באופן תאורטי להסיק בקל וחומר בעצמו שבבל לא תיפול, אך נמנע מכך (אולי מפני שהבין שהנבואה הזו לא מלמדת כך) (סנהדרין, פט).

שני הסיפורים מלמדים שהיחס לנבואה בחז"ל אינו כאל דבר ה' חתום וסגור. אפשר לדרוש אותו בקל וחומר כמו שדורשים את פסוקי התורה. וכמו שלמדנו מסיפור צדקיה, יש להפעיל ביקורת תבונית ביחס לנבואה. אם כן, חז"ל דימו שהנבואה לא היתה מוחלטת ובעיניהם הנבואה לא פתרה את הקשיים שאיתם הם עצמם התמודדו, בהידרשם לפרשנות התורה. בעיניהם של חז"ל, הספק הפרשני והספק בכלל אינו דבר שמערער על סדר החיים, אלא הוא חלק מסדר החיים עצמו.

אנו צריכים ללמוד לפעול במסגרת הספק שהא יסוד אנושי קיומי ובסיסי.

(שופטים תשפ"א)