תורה עם דרך ארץ

במסכת ברכות [לה ב] נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בעניין תורה ודרך ארץ. מצד אחד אומר הכתוב [יהושע א ח]: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" שמובנו הוא שהאדם יעסוק רק בתורה וללא הפסק. ועל כך שואל רבי ישמעאל: "יכול דברים ככתבן" [פרש"י: "שלא יעסוק בדרך ארץ"?] ועל כך הוא משיב: "תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ" [ופרש"י: "הנהג עם דברי התורה דרך ארץ, שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך להבטל מדברי תורה"].
דעתו זו של רבי ישמעאל אינה מקובלת על רשב"י והוא שואל: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה?!" ולכן הוא מסביר שמה שאמרה התורה "ואספת דגנך" זה אינו המצב האידיאלי, אלא הוא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואז מלאכתן נעשית על ידי עצמן, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". על מחלוקת זו אומר אביי: "רבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".
הראי"ה קוק בספרו עין איה [שם] מסביר כי המחלוקת בין רבי ישמעאל ורשב"י אינה מהו האידיאל של האדם, אלא מהי תכונתו הטבעית של האדם כפי שעשאו האלוקים. רבי ישמעאל סובר שהאדם בטבעו אינו יכול לעסוק רק בעיון השכלי מבלי שתקצר נפשו מכך ורשב"י סובר שהאדם בטבעו הוא כה נעלה עד שנפשו תבוא על סיפוקה גם אם יעסוק בתורה ללא הפסק, ומה שהאדם מוכרח לעסוק בעבודה מעשית כדי לקיים את עצמו זה עונש לאדם בגלל קלקול החטא, אך אם האדם יתעלה אל מעלת האדם השלם הקללה הזו תוסר ממנו ואז ודאי שיוכל לעסוק רק בלימוד התורה. אביי מביא ראיה מן המציאות: הרבה עשו כרבי ישמעאל ומצאו קורת רוח גם בתורתם וחכמתם וגם בעמלם המעשי בחיי החברה, ואותם שנהגו כרשב"י, לא זו בלבד שלא הצליחו בתורתם אלא ירדו בכישרונותיהם בגלל ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מהעיסוק השכלי בלבד שלא היה משולב גם בעיסוק גופני. הדגש בדברי אביי הוא על הרבים, כי לגבי יחידי סגולה גם רבי ישמעאל מודה שיש בחברה יחידים שנוצרו לגדולות ולהם העיסוק בחכמה בלבד בכל זמנם הוא לעונג טבעי, אבל יחידים אלו הם למעלה מהטבע האנושי, והתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא משפטיה הם לפי הטבע האנושי הנוהג ברוב בני האדם.
(עקב תש"פ)