דינה גדלה בביתם של יעקב ולאה, בית שחינך את בניו ליראת אלקים ולאהבת הבריות בדרכו של סבא אברהם. והנה, בצאתה לראות בבנות הארץ היא נתפשת ונאנסת על ידי שכם בן חמור. לכאורה כל האשמה למעשה מוטלת על שכם, אך האם הוא אבי־הכשלון היחידי, או שהיו שותפים נוספים לאסונה של דינה? לפי פשוטו של מקרא כל האשם במעשה דינה הוא של שכם, ככתוב: "ויקח אותה, וישכב אותה ויעניה". אבל מדברי חכמינו ז"ל בדרשתם את הכתוב: "ותצא דינה" אנו לומדים כי לכשל של מעשה דינה היו שותפים נוספים. על הכתוב (יחזקאל טז מד): "הנה כל המושל עליך ימשול לאמור: כאמה כבתה" דרשו חז"ל (מדרש הגדול): "באמנו לאה הכתוב מדבר, תלה הכתוב סירחון הבת באמה. וכי אמנו לאה זונה היתה חס וחלילה? אלא מקיש יציאה ליציאה, לפי שכתב בלאה: 'ותצא לאה לקראתו' בדבר הקל, לפיכך תלה בדינה יציאה, ותצא דינה, בת יעקב' אין כתיב כאן, אלא 'בת לאה', הוי כאמה כבתה". ובמדרש אחר (ב"ר פ) רואים את יציאתה של לאה בצורה חמורה יותר: "אמרו לו: אם כן לאה אמנו זונה היתה?! אמר להם: הן! לפי שכתוב: 'ותצא לאה לקראתו'- יצתה מקושטת לקראתו כזונה".
כיצד אירע כשל חינוכי כזה, שגם לביתו של יעקב היה לבסוף חלק בכישלון הזה? התשובה היא שהאדם אינו מתחנך רק בחינוך ישיר, אלא פעמים רבות דווקא העברת מסרים חינוכיים עקיפים מהמחנך למתחנך הם שמעצבים את אישיותו של החניך. כך הדבר נוהג בבית ההורים, כך הוא נוהג בבית הספר, וכך בכל מסגרת חינוכית, כי אי אפשר להשאיר את העשייה החינוכית ליד המקרה. מה שהוא נכון בכל התקופות, נכון שבעתיים בתקופה שהאווירה הסביבתית לוקה בהשפעה שלילית של המקולקלים שבאומות העולם.
ואל נתפלא שלמרות המאמץ החינוכי שלנו לא תמיד מאמצנו נושאים פרי, כשלבסוף אנו פוגשים את בוגרי החינוך שלנו במציאות כזו שאין רוח חכמים נוחה מהתנהגותם. אחת הסיבות לכשל החינוכי הזה היא בגלל מסרים שליליים סמויים שאנו מעבירים תוך כדי העשייה החינוכית השוטפת, מסרים שהמחנך לא התכוון להם מלכתחילה אך בלי משים הוא מעבירם לחניכיו. דוגמא להעברת מסרים סמויים נמצאת בסיפור על זוג אורתודוקסי החי בארצות הברית, האישה אשת־קריירה והבעל עובד בכיר בחברת היי־טק עם משכורת נכבדה. יום אחד אמר הבעל לאשה שנפשו חשקה בתורה והוא רוצה להפסיק את עבודתו ולהתמסר כולו ללמוד התורה. האישה הסכימה וקיבלה על עצמה את פרנסת הבית. עלה הזוג ארצה וניהלו בית צנוע של תורה, וכשהגיע בנם לבר מצווה שאלו אביו: "בן, אמור לי מהו לדעתך הדבר החשוב ביותר בעולם?". השיב לו הבן: "כסף!". תמה האב ואמר לו: "בני ציפיתי שתאמר: תורה! הרי אתה יודע שוויתרתי על משכורת נכבדה של עשרות אלפי דולרים ובחרתי בלימוד התורה, מה פתאום אתה אומר "כסף"?" אמר לו הבן: "איני יודע, כל היום אני שומע בבית "כסף", כשאתה מבקש דבר מה מאמא היא אומרת: "אילו היה כסף", וכשאמא מבקשת ממך אתה אומר: "אילו היה כסף", וכשאני מבקש מכם, גם אתה וגם אמא אומרים: "אילו היה כסף", מזה אני מבין שהכסף פותר את כל הבעיות".
לאה, בלהיטותה לרכוש את תשומת לבו של יעקב, הרשתה לעצמה להתנהג בצורה שהצנעה יפה לה. ההתנהגות הלא חינוכית של לאה הייתה בדבר קל, שאילו אדם פרטי היה עושה זאת כמעט ולא היו מתייחסים לזאת. אבל, ברגע שאדם הופך להיות בעל משפחה והורה לילדים, שמסתכלים על כל תנועה שהוא עושה ומקשיבים לכל מוצא פיו, עליו להקפיד הקפדה יתירה גם על עיוותים שהם קלי ערך כשלעצמם, מפני שבכל צעד וצעד שבהתנהגותו הוא מעביר מסר לילדיו הצופים ולומדים ממעשיו, וכך אירע לדינה, שיציאתה הקלה של לאה גרמה לה ליציאה חמורה, מפני שבמשך הזמן נפגמה בה הרגישות לצניעותה של האישה, והיא פורצת החוצה כמו שמבואר במדרש (תנחומא): "ותצא דינה בת לאה- לראות ולהראות", ותרבות נשים זו של "לראות ולהראות" זרה לרוחה של היהדות, ומשאימצה אותה דינה בת לאה נכשלה.
(וישלח תשע"ח)