איך עושים שלא יהיו אנשים שקופים?

חברה תקינה אמורה לייצר מוסדות חברתיים שעוטפים את האדם

כאשר נמצא הרוג בשדה, ולא ידוע מי הרג אותו, נדרשים זקני העיר הקרובה לקיים טקס עגלה ערופה במהלכו יצהירו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

המשנה (סוטה, ט) שואלת את השאלה המתבקשת: וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?!"

ומשיבה: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".

בדברים אלו מסתתרת הנחה לפיה מישהו שנפל קרבן לרצח בשטח שבין שתי ערים, נקלע לסכנה משום שאנשי העיר ומנהיגות העיר לא הגנו עליו.

אין הדבר דומה לרצח שעשוי להתרחש בתוך מקום יישוב – בכוונה תחילה או בשוגג (גם בהם עוסקת הפרשה). ההתייחסות לחלל היא כאל מי שנפל קורבן מעצם היותו בשטח ההפקר. חוקר התרבות ק.ל. שטראוס העמיד את הניגוד שבין טבע לתרבות כניגוד הנמצא בתשתית הקונפליקט והסיפור האנושי. בניגוד הזה, הטבע, השדה, הוא המקום הפראי שאין בו חוק וסדר, אין בו חברה, אין בו תרבות. זה המקום שבו עלולים להתרחש רצח, אונס (ואם בשדה תמצא הנערה), שוד, ועוד. מטרתה של החברה היא לצמצם את שליטת ההפקר באמצעות יצירת תרבות: חוק, סדר, משפט, צדקה. כשכל זה לא קורה, מושלך עובר האורח לשטח ההפקר שבין הערים, אבל אנשי העיר אינם פטורים מאחריות ומחשבון נפש.

התפיסה היהודית מבקשת להימנע משטח הפקר שכזה. חברה תקינה אמורה לייצר מוסדות חברתיים שעוטפים את האדם. חברה שאין בה אנשים שקופים, כזו שבה האנשים ומצוקותיהם נראים ונשמעים. מכלל לאו אתה שומע הן: זקני העיר, המנהיגים, נדרשים להצהיר שידיהם לא שפכו את הדם ועיניהם לא ראו, דוקא משום שאנחנו מצפים מהם כן לראות, כן להיות אחראים על הדם ועל הנפש. לו האורח שבא לעיר היה זוכה להכנסת אורחים, מקבל מזון, תמיכה, ולא פחות חשוב: ליווי לדרך, לא היה נופל קרבן להפקר השורר בדרכים.

אולי משום כך אומר מדרש בראשית רבה צה, שהפרק שבו עמדו יעקב ויוסף בלימודם לפני מכירת יוסף, הוא עגלה ערופה. עפ"י המדרש, יוסף שולח עגלות לאביו כסימן לכך. יעקב חשב שהוא שולח את יוסף אל אחיו: למקום חברה תקינה וצודקת. מסתבר שהוא נשלח לשטח הפקר. התיקון מתרחש אחרי שהאחים, כמו זקני העיר, מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם וגם על אחיהם הקטן, ואף האזכור של לימוד התורה המשותף של אב ובנו, מחזיר אותנו אל הסדר והחוק.

(שופטים תשפ"א)