הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
בחברה המודרנית, להדביק למישהו את התואר "תמים" זהו עלבון נורא עבורו. תמימוּת היא שם נרדף לחולשה. הפיקחות, היפוכה של התמימוּת, היא התכונה המנצחת בחברה, היא הכלי הנכון והמוצלח להתמודדות במציאות חברתית דורסנית ומורכבת.
אֶריק הוֹמבּוּרגֶר אֶריקסון היה פסיכולוג יהודי אמריקאי, הוגה תיאוריית השלבים הפסיכו-חברתית. בעוד שבמודל ההתפתחות של פרויד נעצרת ההתפתחות בגיל ההתבגרות, אריקסון מתייחס למשך כל אורך חייו של האדם.
בפרשה נאמר "…תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ד' אֱלֹקיךָ" (דברים י"ח, ט'-י"ג). הפרשנים דנים בשאלה מהי הדרישה "תמים תהיה עם ד' אלוקיך"? מיהו אדם תם? רש"י למד שעצם חקר העתיד הינו מיותר, הרמב"ם לעומת זאת שלל מכל וכל את הפנייה אל כל סוגי החוזים, בטענה שהכל הבל ורעות רוח, "…ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ד' אלקיך'" (הל' עבודת כוכבים פי"א). לפי תפיסת הרמב"ם "תמים תהיה" פירושו "חכם ונבון תהיה". השתמש בשכלך ותראה שהכל הבל ורעות רוח. הרב ליכטנשטיין ביאר מחלוקת זו. כאשר אברהם עומד בפני כריתת הברית עם הקב"ה, ברית המילה, מתגלה אליו הקב"ה ואומר, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", מה בדיוק דורש הקב"ה מאברהם בצוותו עליו להיות תמים? האבן-עזרא על אתר משיב בקצרה, "והיה תמים-שלא תשאל למה המילה", לפי פירוש זה, משמעות התמימות היא הציות המוחלט. הרמב"ם אינו מגדיר את התמימות כפשטות נאיבית, אלא כעיסוק שכלתני פילוסופי שמטרתו לשכנע את האדם בכזב ובחוסר התועלת שבמעשי הכישוף. דרך שלישית עולה בדברי הרמב"ן, הבונה מערכת יחסים מלאה ושלמה עם הקב"ה. אין לו די בשכנוע שכלי בייחוד ד', אלא הוא יוצר עם הקב"ה קרבה כזו בה הוא אינו מרגיש כל צורך במתווכים חיצוניים. ר' שלמה לוריא הכריע במחלוקת זו שעיקרה כרמב"ם ועם כל זה לחולה שיש בו סכנה, "פקוח נפש", הקל, משום החולקים על הרמב"ם (שו"ת מהרש"ל סי' ג').
אריקסון ראה בכל שלב התפתחותי כדילמה אשר בה מוצג משבר אותו על האדם לעבור בהצלחה על-מנת לזכות במעלה חיובית. הפילוסוף היהודי עקיבא ארנסט סימון טבע את הביטוי "תמימות שניה". להבדיל מילדים התמימים באופן טבעי משום שאינם יודעים אחרת, תמימות שניה היא הכרעה מודעת.
התורה מתארת את יעקב אבינו כ"איש תם יושב אהלים". רש"י פירש את המילה 'תם' – כליבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם", כלומר, אדם שאינו אמון לשקר, אך אין מדובר בנאיבי. הרב קוק בדרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות על הילדות כתב, "… אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמידים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר. לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים שכל החיים ראוים להיות כמכשירים לעמדתה. המחשבה שהילדות אינה רק אמצעי אלא תכלית, קשורה למהפכה שמתרחשת בתולדות התרבות המערבית. האם ניתן להציע 'תמימות' בעולם כזה? הרב קוק מציע בהמשך דבריו פתרון יותר ריאלי, "…אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. (מאמרי הראיה, עמ' 229-233).
הד לצורך לשמור על המקום התמים והנקי ניתן למצוא בפרשה בציווי למלך לכתוב לעצמו ספר תורה, "…וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ד' אֱ-לקיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם" (שם, י"ז, י"ח-כ'). מהי אותה 'משנה תורה'?, רש"י ביאר כי מדובר בשני ספרי תורה, אחד מונח ב"בית גנזיו", והשני, יוצאה ונכנסת עמו, כלומר, מלווה אותו לכל מקום, בכל החלטותיו. מדוע יש צורך בשני ספרים? הלוא לפי דעה זו בשני הספרים כתובה אותה תורה?!, אכן, התורה אינה משתנה, אך אנחנו משתנים, מוצאים עצמנו נאלצים להתפשר, לוותר, בידיעה שכך טבעו של עולם, זו טבעה של מציאות שמשתנה כל העת, הציווי, אם כן, הוא להשאיר במקום גנוז – בירכתי הארמון או בירכתי הנפש, תורה נקייה. מקום שלא מתעייף, שלא מוותר, שממשיך להעמיד סטנדרטים מוסריים ורוחניים גבוהים, 'תמימות שנייה', אל מול אתגרי החיים.
(שופטים תשפ"א)
