ביחסים בינאישיים ובפרט בתוך חוויית עוול ופגיעה, אין מקום להתנצחות
אבות, א', משנה ח'
"יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין".
בשבתו בדין, מונחה השופט (שלא במשפט בדיני נפשות) לחשוד ולייחס, מלכתחילה, לכל אחד מהצדדים כוונות ומעשים של רמיה ופגיעה בזולת ובזכויותיו. מתוך עמדה קשה ומקטרגת זו עליו לחקור היטב את הצדדים ולאמת את גרסאותיהם, עד להגעתו להכרעה בעניינם. עם מתן גזר הדין ולאחר שזה התקבל על ידי הצדדים, נדרש השופט להסיר ולזנוח את העמדה הביקורתית, החשדנית והמאשימה ולהחליפה במבט של כף זכות, מבט המחפש גם בחוטא מידה של טוב. למשל, על ידי אי ייחוס כוונת זדון לפעולות שעשה (להניח שהזיק מתוך דאגה אנוכית לצרכיו ולא כנקמה או מתוך אכזריות לשמה) ועל ידי מתן הזדמנות אמיתית לפתוח דף חדש ולהתנהל, מעתה, כראוי.
לא מעט אנשים הם חשודים בעינינו. כך סתם, ללא הוכחה בדוקה או בסיס ראיות מוצק וחד משמעי, אנו מייחסים לפעולותיהם זדון ומביטים בהם בעין צרה. על פי רוב יהיו אלה אנשים שונים מאתנו, בעלי עמדה פוליטית או אורח חיים המנוגד לערכינו, בני עם או תרבות אחרת. אך לפעמים יהיה זה דווקא בן/בת הזוג עמו אנו חולקים את חיינו: אי אמירת "בוקר טוב" מתפרשת כהתעלמות מכוונת, הצעת עזרה נתפשת כביטוי של רחמים או חוסר אמון ביכולתנו להתמודד עם אתגר נתון, מתן משוב נחווה כביקורת, איחור – כרצון לפגוע…
שני מהלכים של עבודה עצמית, בעת מפגש עם הזולת, מלמדנו בן טבאי: ספק וכף זכות. בני אדם הם סוד וחידה. לעולם לא נוכל להניח שמחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם פרושים בפנינו כספר פתוח. אם נעשה כך, נגזול מהם ומעצמנו את הייחוד האישי וכושר ההשתנות והצמיחה, את אפשרות החטא ותיקונו, את המשמעות שיוצק כל אדם לחייו.
ביחסים בינאישיים ובפרט בתוך חוויית עוול ופגיעה, אין מקום ל"עריכת דין" – סידור טענות מתנצח, חתירה לניצחון בכל דרך ומחיר. גם חשדנות אינסופית, אינה מתאימה. בירור עמוק, סקרן ומחויב של הפערים ולאחריו לימוד זכות על מהלכי הזולת, יאפשרו תיקון ודרך חדשה.
לתגובות: naomieini1@mail.com
(כי תצא תשפ"א)