אבות ג', ט"ז
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים: הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה. וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה…".
"הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן".
עירבון: "כסף או כל רכוש, שהוא שווה כסף, שאדם מפקיד בידי מישהו כביטחון או כערובה, עד שיקיים את התחייבותו או שיפרע את חובו" (מילון מורפיקס).
מדברי המשנה עולה כי אנו, בני האדם, בעלי חוב, וחובנו הוא למי שבראנו. חוב זה, נעוץ, להבנתי, באופן ובמידה בה אנו מממשים, כנבראים, את נוכחותו ודרכו של ה' בעולם.
כערבון, אנו מפקידים בכל לילה את רוחנו-חיינו בידי הבורא, והוא יכול להחזיק בהם או להחזירם לנו: "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה" (מתוך הפיוט: "אדון עולם"). השבת הנשמה לגוף מדי בוקר, כרוכה במסר של אמוּן מצד הבורא. אולם, זה, נתון לנו רק לפרק זמן קצוב (יום), במהלכו עלינו לעמול כדי לזכות בחיים ולהיות ראויים להם, מחדש. כך מדי יום ביומו.
נראה כי בורא עולם מעוניין שנצליח לחיות חיים ראויים, והוא אף הכין עבור כל אחד ואחת מאתנו, טקס סיום: "וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה".
ומשאבים "ארציים" נתן לנו ה' בהלוואה, אשר שימוש נכון בהם יכול לקדם אותנו אל המטרה: גוף ויכולת הולדה, זיקה משפחתית (הורים, אחים, חברים), רגשות ודמיון, כושר שכלי, משאבי טבע וקהילה וכדו'. אופן השימוש במשאבים אלה תלוי בנו, ויש שאנו מתכחשים או מתעלמים מהם או חלילה נוהגים בהם בזלזול, בקימוץ או בפזרנות. על כך, אנו עשויים לשלם מחיר.
"וְהַדִּין דִּין אֱמֶת". מילים אלה מהדהדות עבורי את התגובה "ברוך דיין האמת", הנאמרת עם היוודע דבר פטירתו של אדם. ואת דברי איוב: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א כ"א). לאור האמור, לא מופרך יהיה לראות גם את לקיחת ההלוואה/הטוב מעמנו, לפתע פתאום ושלא מדעתנו, כפעולה אלוקית, אשר בידינו לבחור לזהות בה "בעיטה של החיים" לעבר בור תחתיות או קדימה, אל מימוש ייעודם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(פנחס תשפ"ג)