הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשת "שופטים", אותה קראנו בשבוע שעבר, דנה בנושאי הממשל בישראל בחינת משכ"ן – מלך, שופט, כהן ונביא, כלומר- בעניינים השייכים לכלל ישראל. חשיבותו של הכלל כל כך גדולה, שהיא נוטה לטשטש את מימד הפרט בתוכו. בנוסף לכך, התפתחות חברת הרווחה נוטה כשהיא לעצמה לדאוג לרווחת הפרט – בחינת "חברת אחריות גדולה" כדברי מרן הרב קוק זצ"ל – ובכך אחריותו של הפרט כלפי הזולת הופכת להיחשב כדבר התלוי בטוב לב וברחמנות גרידא ולא כחובה גמורה המוטלת עליו כמצוות "עשה" ו"לא תעשה".
בנוסף לכך, יכולים אנו בימינו, ימי התחיה הלאומית של עם ישראל בארצו, לאחר תקופת גלות כה ארוכה, בה דוכא עד עפר כל צד של מלכות ישראל וכד', לראות בעינינו את הסכנה הטמונה בהבלטת הפן הכללי בלי הפן הפרטי. בגלל הצורך להקים מחדש את הפן הממלכתי של עם ישראל לאחר הגלות, להבליט יתירה את הפן הכללי, וכתוצאה מכך ייבלע הפרט אל תוך המימד הכללי ויהיה בעל משמעות רק אם קיים לטובת הכלל.
פרשתנו פרשת "כי תצא", באה לאחר פרשת "שופטים", על מנת להחזיר את הזרקורים על חשיבותו של הפרט, בין בפתרון הבעיות הנגרמות לו ע"י המערכת הכללית ובין באחריותו שלו כלפי זולתו.
וכפי שאומר רש"י בתחילת הפרשה, "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע"; וחשוב לשים לב שלא אומר רש"י 'נגד' יצר הרע אלא 'כנגד'; כפי שאנו אומרים גם במימרא הידועה של ההגדה של פסח "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – ואין הפירוש שהתורה מתנגדת היא לבנים, אלא שהדיבור שלה מכוון אליהם. כך גם כאן, דיבורה של התורה מכוון אל האדם בהיותו מורכב משני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, וחשוב לשים לב, שהתורה אינה מדברת אל האדם בבחינת היצר טוב שבו, אלא דוקא אל אותו הצד של האנוכיות הטמונה בו – יצר הרע.
ובאה התורה בפרשתנו ואומרת לו לאדם, ברצונך לטפח את הפן האישי שלך? לא זו בלבד שזו זכותך, זו גם חובתך שהרי נאמר ש"חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם". אלא שה"בשבילי" הזה משמעותו "עלי האחריות לעתידו של עולם". ומשום כך עליך להבין שה"אני" הפרטי שלך אינו יכול להיות מושלם בלי ה"אתה" של הזולת. אולם הבחנה זו חשובה שתהיה כאשר הזולת אינו נתפש בעיניך כאובייקט צדדי המפריע להתפתחותך האישית, אלא דווקא כאח ז"א כמי שחשוב לי כעצמי ממש.
מצוות השבת אבידה המופיעה בפרשתנו מהווה דוגמא לכך, עד כמה אחריותי מרחיקה לכת בתחום של היחסים שבין אדם לחבירו, הנקרא כאן אח; שהרי לא רק שאני מצווה להחזיר אבידה, במובן שיש לה היום, אלא חייב אני לנסות ולהחזירה אליו לביתו פעם אחר פעם, ועלי מוטלת האחריות לשלומה של האבידה, גם אם צריך אני להוציא ממון עליה. בהבלטת המקום שיש לאבדת אחי בעולמי מגלה התורה בבירור את מקומו של אחי עצמו: אם לאבדתו כך, לו על אחת כמה וכמה! ברור אם כן שהפרשה עוסקת בתיקון חטאו של קין, שאינו סובל את דבר קיומו של זולת בעולמו, משום תפישתו את ענין הזולת כתחרות ולכן הורגו ומסרב לקחת אחריות על מעשיו. הוא אומר בו זמנית: "אני לא רוצח" במשמע של "אני לא רוצה אח"!
ההתעלמות של האדם מבעיותיו של זולתו הינה בעצם הסכמה לכך שהעולם יהווה מסך הגורם להעלמות נוכחותו של הקב"ה בעולם (בבחינת "זה שמי לעלם" כתוב חסר כי העולם הוא סיבת העלמותו של הקב"ה הגורמת כי אין שמו שלם, עד ל"יום ההוא" אשר בו "יהיה ד' אחד ושמו אחד").
עמלק מהווה את התגלמות החברה הקיינית בעולם. הוא האוייב ברמה הכללית ובבחינה זו "יד על כס י"ה מלחמה לד' בעמלק" והוא האוייב ברמה הפרטית בבחינת "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".
וזו הסיבה שמסתיימת הפרשה דווקא במחיית עמלק ולא בתיאור הפן הלאומי של כלל ישראל כפי שהובא בסיום פרשת "בשלח", אלא דווקא בפן הפרטי של הנחשלים, אלו שמרגישים כלא שייכים, שהענן פלטן ושישנה סכנה שלא אכיר בהם כאחי – זאת טומאת הקרי שעמלק "אשר קרך בדרך" מנסה להכניס בישראל. מחיית עמלק מהווה שלב שני בתהליך חזרתו של ישראל לזהותו האמיתית אחרי ייסוד ותיקון המוסדות הממלכתיים. עתה : והשבות לו, דהיינו שתשוב זהותו אליו וישוב אל עצמו ועצמיותו ואז תתאפשר ההגעה לשלב השלישי והאחרון: בניית בית הבחירה בב"א.
(כי תצא תשפ"א)
