הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)השיח העיקרי כיום מופנה כלפי דרום, כלפי רצועת עזה, כלפי החיילים, כלפי החטופים, כלפי המדיניות, כלפי הקמפיינים, ונראה כי כולם מחפשים את הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האתגרים האלה. המחלוקת היא מחלוקת עמוקה מאוד, שיש לה היבטים מעשיים, מוסריים, ציוניים, רוחניים ואנושיים רבים. כמעט ואין עמדה שהיא לא לגיטימית, שאין בה היגיון ומוסר, שאין בה התחשבות בשיקולים משמעותיים ושאין בה רצון להתמודד עם המציאות המסובכת שאנו נמצאים בה לטובת עם ישראל ומדינת ישראל. כואב הלב שלתוך הוויכוח הזה נכנסו שפות-שיח ששוללות את האמון בצד השני, ומטיחות האחת בשנייה כותרות ושמות פוגעניים, שרק מעצימים את התהום העמוקה שאנו מדרדרים את עצמנו לתוכה. גם פרשיות השבוע עוסקות בצורה אינטנסיבית בנושאי מלחמה ודרכיה, היחס לאויב, החובה להישמר מכל דבר רע, איסור השלמה עם הרוע וחובת מחיית עמלק, ועוד עניינים רבים הקשורים בכך.
בד בבד, מלמדות אותנו פרשיות השבוע, כי יש עניינים נוספים הנמצאים על סדר היום, וחלקם עשוי להשפיע השפעה ניכרת על כולנו. אחד מהם, הנראה בשולי העניין, הוא מצוות שילוח הקן. אפילו חז"ל הגדירו את המצווה הזו כקלה שבקלות, וציינו כי העובדה שנאמר בה "למען ייטב לך והארכת ימים" מלמדת שאין בנו יכולת לקבוע מהי מצווה חשובה ומרכזית, שכן השכר עליה מקביל לשכר על כיבוד אב ואם, שהיא מצווה מהקשות שיש.
מצוות שילוח הקן מהווה מוקד משמעותי לעיסוק בטעמי מצוות. הבסיס נמצא במשנה "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו" (ברכות פ"ה מ"ג), ואחת השיטות בגמרא מבארת את הפסול בנוסח תפילה כזה: "…מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב). על אף העובדה שבמבט ראשון קביעה זו מהווה הדרכה להימנעות מעיסוק בטעמי המצוות – הן הרמב"ם והן הרמב"ן, וראשונים רבים אחרים, לימדו אותנו את ההפך, קראו לעיסוק משמעותי בטעמי המצוות ("ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו…" (הלכות מעילה ח, ח).
הרמב"ן הציע שני מרחבים למהות מצוות שילוח הקן. ראשון בהן – המוכר מאוד – הוא "…לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם…". כמה אנו זקוקים למידה זו כיום. השני – המוכר פחות – נוגע בשאלות הקיום העמוקות ביותר, לטווח הארוך: "…או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין…", ובשל כך אנו מצווים להגביל את ניצול בעלי החיים לצרכינו, ולדאוג שהמין לא ייעקר. דבריו הם חלק ממערכת מקורות לא גדולה, אך משמעותית ביותר, שמפנה את תשומת לבנו לאחריות שלנו לקיום עולמו של הקב"ה. על דרך החיוך (שכמו תמיד יש בו עומק) ניתן לומר כי התורה מצווה להצטרף לחברה להגנת הטבע, ולדאוג לקיומם של המינים. כל זה בתוך מצוות "כי תצא למלחמה", ובהמשך לדברים שלמדנו בשבוע שעבר "לא תשחית את עצה".
הקיץ הנוכחי אינו מספיק כדי להנכיח בתוכנו את המודעות לשינויי האקלים. תמיד ניתן לראות בו יוצא דופן. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הנטייה הסוציולוגית שלנו היא לראות את ענייני הסביבה כשייכים ל"שבט האחר". גם התחושה שהשפעתנו הכמותית מזערית ביחס לעולם כולו רק מעצימה את ההתנכרות שלנו לסוגיות אלו. ברם, לא זו בלבד שדווקא אמונתנו בריבונו של עולם כבורא עולם מטילה עלינו את החובה לשמור על עולמו, אלא שאפשר שאנו נמצאים עתה במצב של פיקוח נפש ממשי: בין כשמדובר בזיהום המים שאנו צורכים והאוויר שאנו נושמים, ובין בסכנה הגדולה של נדידת עמים מאפריקה, שאנו הגבול היבשתי היחיד של היבשת עם שאר העולם. פרשת השבוע שלנו מחייבת אותנו אפוא לבחון מחדש את עמדתנו ביחס לכל האחריות לקיומו של העולם, גם בעת הזו, ולשאול כמו בכל סוגיה: מה ה' א-לוהיך שואל מעמך.
