הסיבה שכדאי לכם לאהוב חוקים

פרשת כי-תצא מרובת מצוות, בתחומים שונים. מדרש דברים רבה (ו: ג), מתאר את המצוות כלוית חן לאדם:

"זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי א, ט): כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ […] מַהוּ כִּי לִוְיַת חֵן? אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא לְכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, (דברים כב, ח): 'כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ – וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ'. אִם עָשִׂיתָ לְךָ דֶּלֶת הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ט): 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ'. אִם לָבַשְׁתָּ כֵּלִים חֲדָשִׁים, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז'. אִם הָלַכְתָּ לְגַלֵּחַ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כז): 'לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם', וְאִם הָיָה לְךָ שָׂדֶה וְהָלַכְתָּ לַחֲרשׁ בְּתוֹכָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, י): 'לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'. וְאִם זָרַעְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ט): 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם.' וְאִם קָצַרְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יט): 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָֹּׂדֶה', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ עוֹסֵק בְּדָבָר אֶלָּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ'".

השדה והפעולות החקלאיות שבחוץ, כמו גם המרחב הביתי: הבית, הדלת, ואפילו המרחב האישי: הבגדים והתספורת – לכולם יש מצוות המלוות אותם. גם כשהאדם יוצא מביתו למקום אקראי שאינו ברשותו, ויבקש ליהנות מהטבע וברואיו – יהיה מוקף במצוות.

אותן מצוות בדיוק עשויות היו להיתפס כטרחה גדולה, כעול שמקיף את כל תחומי החיים, ולא מאפשר לאדם מרחב פנוי מהן, אלא שהמדרש מבקש מאיתנו לאמץ נקודת מבט של חן: לוית חן הם לראשך.
במה תלויה היכולת לנקודת מבט כזו?

כאן כדאי לחזור אל פסוק משלי בהקשרו:
"שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ כִּ֤י לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽךָ". מוסר האב ותורת האם, דברים שעשויים להישמע אולי כחובות בלתי נעימות, הם תכשיטים יקרים המלווים את האדם. הדבר נובע מן ההבנה שגבולות, כללים וחוקים שקובעים ההורים משמשים ככלי חינוכי, ומתווים דרך. הורה שאינו יודע לשים גבולות לילדו – לא אוהב אותו יותר, אלא מסרב לקחת על עצמו תפקיד חשוב והכרחי שנדרש על מנת להצמיח את הילד. מתן גבולות, כמוהו כחיבוק אוהב.

כאשר אנחנו מבינים שהתורות והחוקים והמשפטים שהקב"ה ציוה אותנו הם חלק מאהבתו אותנו, והרצון להתוות עבורינו דרך אישית, חברתית וציבורית נכונה ומוסרית יותר, נוכל לראות את המצוות כתכשיטים יקרים, לווית חן לראשינו.

(כי תצא תשפ"א)