בשבוע שעבר, בפרשת שופטים, עסקנו במוסדות השלטון, במגבלות הכוח ובאחריות המוטלת על מנהיגות: "שופטים ושוטרים תיתן לך". פרשת כי תצא ממשיכה מאותה נקודה, אבל עוברת מהמוסדות אל החיים עצמם, מהסמכות אל האחריות ומהכללים אל המעשים.
כי תצא היא מהעמוסות בפרשות התורה, ובה יותר משבעים מצוות הנוגעות כמעט בכל תחומי החיים: משפחה וירושה, יחסי עבודה, השבת אבדה, היחס לחלש והאחריות למנוע פגיעה. לכאורה, אוסף של מצוות שונות. למעשה, רבות מהן מתחברות לרעיון אחד העוסק בכך שהאחריות שלנו אינה מסתיימת בכך שלא גרמנו עוול ובהחלט, ככל שניתן, מוטלת עלינו חובה לפעול כדי למנוע אותו.
שלוש מילים בפרשה אומרות זאת בפשטות: "לא תוכל להתעלם".
הציווי נאמר ביחס להשבת אבדה, אבל נכון לראות בו אמירה רחבה יותר, לפיה, ראית, ידעת, ובידך לעשות דבר מה – אינך רשאי פשוט להסיט את המבט. מכאן, קצרה הדרך למצווה נוספת בפרשה: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך". כאן הדגש הינו על ניהול סיכונים מקצועי ומושכל לפיו אין לחכות שמישהו ייפול. ככל ואם הסיכון ידוע, יש לפעול למנוע אותו ובבירור האחריות מתחילה לפני שהנזק מתרחש.
וכאן הפרשה פוגשת אותנו בישראל של היום. במשך שנים התרגלנו, אולי יותר מדי, לנהל משברים לאחר שהתפרצו. בביטחון ובביטחון האישי, בחינוך, בתשתיות, בפערים החברתיים ובמוכנות לחירום – פעמים רבות היו נתונים, דוחות, התרעות ואנשי מקצוע שהצביעו על הסיכונים. לעיתים הקשב הגיע רק לאחר שהמחיר כבר שולם.
אבל מדינה אינה יכולה להתנהל כחדר מיון. משילות אמיתית נבחנת גם במה שלא קרה משום שמישהו ראה את הסיכון בזמן ופעל. בתכנון, במניעה, בהקשבה לאנשי המקצוע, בקביעת סדרי עדיפויות, בהקצאת משאבים ובבקרה, ובעיקר – בחיבור שאסור לנתק בין סמכות לאחריות.
הדברים מקבלים משמעות קשה במיוחד אחרי 7 באוקטובר. בירור האחריות אינו חיפוש אחר אשמים לשם האשמה. הוא תנאי ללמידה, לתיקון ולהקטנת הסיכון שהכשל יחזור. האחריות צריכה להיבחן בכל הדרגים – הביטחוניים, המקצועיים והמדיניים באופן עצמאי ובלתי תלוי. מי שמבקש סמכות להחליט חייב להיות נכון גם לשאת באחריות לתוצאות. לצערי, ככל שרואים גם כיום, תהליך הפקת הלקחים מתמהמה עד לא מתרחש, ונקווה כולנו שההיסטוריה לא תחזור.
פרשת שופטים עסקה במבנה השלטון. כי תצא מזכירה לנו את תכליתו: לראות, להגן, למנוע ולפעול.
כי אחריות אינה מתחילה אחרי הנפילה. מנהיגות מתחילה בבניית המעקה.
