הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
הכרת תודה נמצאה מחקרית כאחד הגורמים החשובים בבריאות נפשית, וכפעילות שעשויה לתרום במידה רבה לאושר. הכרת תודה מגבירה את המוליך העצבי דופמין, כך גם הכרת הטוב, וכן את ייצור הסרטונין. זהו בדיוק מה שפרוזק עושה, מגביר את המוליך העצבי סרוטונין.
בפרשת השבוע מונה התורה קבוצות שונות של אנשים האסורים לבוא בקהל, ביניהם מופיע "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד'… לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כ"ג ד-'ז'). השאלה המתבקשת – האם בגלל שנמנעו מלעשות חסד עם ישראל מגיע עונש חמור כל כך? נוסף על כך, מעיון בסיפור הדברים שאמר משה לסיחון מלך חשבון משמע שנתנו המואבים לנו לחם ומים בניגוד לנאמר בפרשתנו (שם פר' ב'). רש"י היה ער לקושי זה ועל כן פירש "על דבר – על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם", כלומר, העונש הינו על החטא שהחטיאו בנות מואב את ישראל בבעל פעור שגרם למגפה גדולה.
הרמב"ן לעומתו פירש כי במתכוון נזכרו שני טעמים ביחס לאיסור עמון ומואב, "האחד – שכר עליו בלעם והם המואבים, והאחד- לא קדם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו", כלומר, המואבים אכן קדמו בלחם ובמים כנזכר בפרק ב', אך שכרו את בלעם לקללם. ואילו העמונים, לא קדמו אותם בלחם ובמים. הספורנו יישב את הסתירה בכך שהמואבים לא קדמו בלחם ובמים כפי שנאמר כאן, אבל הם מכרו להם בשכר כפי שנאמר בפרק ב', והכול היה כדי להחטיאם בעבירה ולבוללם בבנות מואב ועל כן העונש כל כך קשה. בעל ספר החינוך ביאר בטעם המצווה מדוע אסורים לבוא בקהל וכתב "משרשי המצוה.. והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות.." (מצוה תקס"א). כלומר, מניעת חסד שורש החטא. ממשיך החינוך ואומר "ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך" (שם).
נפלאות דרכי הבורא, שבחר להוציא את מלכות בית דוד מזרע רות המואבייה, למרות כל מה שלמדנו על מואב שהיו כפויי טובה ורחקו מעשית חסד. אין אלא להניח כי בוודאי היה בתוך מואב איזה ניצוץ של חסד שאותו למד לוט מאברהם, והניצוץ הזה היה אמור לצאת מהם ולהיכלל בתוך עם ישראל. דוד המגיע מרות המואבייה מלווה בסיפור התעקשותה של רות לדבוק בנעמי בלי תנאי. "כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות, א' ט"ז). כמעט מיותר לבאר ולהסביר משפט עוצמתי כל כך, שנכנס לקאנון היהודי. בסיפור מגילת רות יש סולידריות, עשיית חסד והתחשבות שמלמדת את כולנו פרק בעשיית חסד. אולי בגלל זה זכתה שמרחמה יצא כעבור שלושה דורות דוד המלך. המהר"ל מפראג עסק בשאלת ייחוסו של דוד המגיע מרות המואבייה וכתב, "… שכאשר ד' יתברך רוצה להוציא הויה חדשה אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה, שאם היה זה הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש… וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה, ולכך ההוויה החדשה באה מן עמון ומואב שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל… ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח….וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה" (נצח ישראל פר' ל"ב).
אנשים בעלי נטייה חזקה להכרת תודה יכולים לחוש אמפתיה כלפי אחרים, הם נדיבים יותר, אופטימיים וחיוניים יותר. גם כשאינך מוצא סיבה להכרת תודה החיפוש אחריו מעלה את הספירלה כלפי מעלה.
בתלמוד מובאות דוגמאות למקרים, שבזמן עבר היה בהם סכנה, ומי שיצא מהם בשלום צריך לברך ברכת הגומל, "ארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים" (ברכות נ"ד ע"ב). נחלקו הפוסקים בדין חולה שהתרפא. שיטת הערוך שכל חולה, אפילו אם רק חש בגרונו או בראשו ולא נפל למשכב – חייב לברך ברכת הגומל (ערך 'ארבעה', מובא ברא"ש שם), שיטת התוספות בשם הרב ר' יוסף "ודווקא בחולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למיטה – לא" (שם, ד"ה ואימא), מדברי התוספות משמע שאין צורך שיהיה זה חולי שיש בו סכנה בדווקא, והבית יוסף (מביאם, "דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למיטה וירד צריך להודות" (אורח חיים סימן רי"ט). להלכה נחלקו המחבר והרמ"א. לדעת השולחן ערוך בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל (שם, סעי' ח'). ואילו לדעת הרמ"א "הגה, י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף) וכן נוהגין באשכנז" (שם).
המשנה ברורה מוסיף לבאר, שמחלה שמפילה את האדם למשכב עלולה להסתבך ולגרום למציאות, ובשונה ממיחוש סתם, משכך, אם ניצול ממנה, הוא חייב להודות (סימן רי"ט ס"ק כ"ה). גם הנוהגים כ'שולחן ערוך' צריכים לברך 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת. משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, ולכן רבים הורו, שכל שנפל למשכב, גם כשחשבו שאין במחלתו שום סכנה, כשיקום יברך 'הגומל', אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך 'הגומל' רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה שמצדיק חילול שבת (עיין ביאור הלכה שם).
(כי תצא תשפ"א)
