הלכות גיור בעולם הפוסט מודרני

בקבלת גרים, אין דין אחד ברור לכל הדורות כולם או פסיקה אחת שהיא מחייבת מבחינה הלכתית

הלכות גיור בשולחן ערוך, הן הלכות ברורות ופשוטות המסתכמות בשני סימנים קצרים ביורה דעה, רס"ח ורס"ט. אולם אם נשווה את קיצורן של הלכות גיור בשולחן ערוך לאורכם של הדיונים בספרות השאלות ותשובות, נמצא שיש פער גדול הן בתוכנן והן בכמותן של ההלכות אשר התחדשו במשך הדורות. דור דור ודורשיו, דור דור ונסיבותיו, דור דור וחכמיו פתחו את ליבם ומחשבתם כדי לצרף יהודים לקהילות ישראל ולעם היהודי.

בשולחן ערוך, אנו מוצאים את הכללים הקובעים כיצד יש לגייר נכרי, אבל אין בסימנים אלו התייחסות לבעיות הלכתיות של ימי שיבת ציון וקיבוץ נדחי ישראל כאשר גלים של עולים באים מכל רחבי תבל למדינת ישראל ושיבת ציון מתממשת לנגד עינינו.

מציאות העם היהודי הלכה והשתנתה במאתיים השנים האחרונות, מחברה מסורתית החיה בגטאות, העם היהודי הפך להיות חלק מהעולם המודרני ואזרח העולם הגדול. ההשכלה, האמנציפציה, החילון, תהליך הפרדת דת ומדינה, ההתבוללות ונישואי התערובות, הפילו חומות רבות אשר הפרידו בין יהודים לגויים. הציונות כחלק מהתנועה הלאומית של עם ישראל והקמת מדינת ישראל הוסיפו ממד של זהות לאומית ליהודי שהיה רגיל שזהותו תלויה ועומדת רק על הזהות הדתית שהוא קיבל ממשפחתו.

פוסקי ההלכה בעת החדשה נדרשו להתמודדות עם שאלות הלכה שלא היו קיימות בדורות הקודמים וכך אירע גם בתחום הגיור. כיצד פוסקים בהלכות גיור בעולם פוסט מודרני? כיצד פוסקים לאדם פרטי או לחברה יהודית מתוך השקפה דתית ומתוך ראיה לאומית גם יחד? כיצד לפסוק בדבר גיורם של בני ובנות זוג של יהודים המבקשים להתגייר, האם לפסוק בשב ואל תעשה ולא לתת מענה לבעיה הקיימת או שמא לצרפם לקהילה היהודית? מה דינם של אנשים שהם "זרע ישראל" כלומר בנים לאבא יהודי ואם לא יהודייה אבל הם בעלי זהות יהודית? כיצד מגיירים במדינה יהודית לעומת בגלות?

התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות, אינן מופיעות בחז"ל ובשולחן ערוך כיוון שמציאות זו לא הייתה קיימת. גם ביחס לשאלה העקרונית של היחס לגרים יש דעות שונות במקורותינו ולכן בכדי לפסוק ולקבוע מדיניות יש צורך להבין את המציאות ואת הספר גם יחד. יש צורך בעיון בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בצוותא ולחדש הלכות שלא היו מוכרות עד כה.

כבר בתחילת דרכה ההלכה השאירה פתח פתוח לרווחה כדי שאפשר יהיה לפסוק בהלכות גיור על פי ראות עיניי הדיין ובית הדין ולא רק על פי השולחן ערוך: "שמא יאמר הדיין, מה לי בצער הזה? תלמוד לומר: 'ועמכם בדבר המשפט' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".  (סנהדרין ו' ע"מ ב). גם רבי יוסף קארו כאשר הוא מסביר מדוע הלל ושמאי התייחסו באופן שונה לגמרי לגר שבא לפניהם ואחד מרחיק ואחד מקרב את הגר, כתב בבית יוסף דווקא  בהלכות גיור כי "הכל כפי ראות עיני בית דין" (בית יוסף, יורה דעה רס"ח). כלומר שיש לדיין מערכת שיקולים כוללת המנחה אותו בקבלת ההחלטה לקבל או לדחות גרים.

הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, מסביר באופן מאד מעניין שהתורה נמנעה במתכוון מלנקוט עמדה כללית בעד קבלת גרים – או נגדה כדי להרחיב את היריעה בהלכות גיור ולאפשר דיון פתוח בהתאם לתנאי המקום והזמן: "אילו כתבה התורה מצוה מפורשת לקבלת גרים, היתה אז מצוה זאת ברורה ומוגדרת ומחייבת כל דיין וכל דור. וכל הבא להתגייר, ושלמו בו כל התנאים המאפשרים קבלתו, היה חיוב גמור לקבלו, וללא שום אפשרות לדחותו. וכן להיפך: כל עוד לא שלמו כל התנאים המתירים קבלת גר, אי אפשר היה בשום פנים לקבלו. וזה אשר רצתה התורה למנוע… רצתה התורה, שמצות קבלת גרים תידון תמיד כהוראת שעה, כל דור וכל דיין במקומו יחליטו, אם לקבל גר או גרים, לפי תנאי הזמן והמקום… זה היה רצון התורה, שלא תהא מצוה זאת מחייבת על כל פנים, אלא מסורה לכל דיין ומנהיג בדורו, להחליט לפי ראות עיניו, בין לקולא בין לחומרא" (קבלת גרים, שבילין, כז–כח עמ' עג).

כלומר, שבקבלת גרים, אין דין אחד ברור לכל הדורות כולם או פסיקה אחת שהיא מחייבת מבחינה הלכתית, אלא שחכמי ישראל צריכים להפעיל שיקולי מדיניות לעיתים לקולא ולעיתים לחומרא הן ליחיד והן לציבור מתוך הבנת המציאות בכל דור. שיקולים אלו יכולים וצריכים להיות שונים ממקום למקום עד כדי כך שלעיתים הם מוגדרים כ"הוראת שעה".

(כי תבוא תשפ"א)