מדוע התורה לא ניתנה בבריאת העולם, או לפחות לאברהם?

על מנת לפתח דתיות ציונית, אשר תראה במדינה כלי חיובי למימוש ערכיה וחזונה של דת ישראל ולא איום עליהם, עלינו לשוב אל יסודותיה של תורת ישראל ולבחון כיצד הם מתכתבים עם מציאותה של מדינה.

יסוד מרכזי חשוב בתפיסה היהודית, שלמרבה הצער לא מספיק מודעים אליו כיום, הוא שתורת ישראל ניתנה לקולקטיב ולא ליחידים. התורה לא ניתנה בבריאת העולם וגם לא נמסרה לאבות האומה היהודית – מאברהם ועד יוסף ואחיו. התורה ניתנה יותר מאלפיים שנים לאחר בריאת העולם, במעמד הר סיני, לעם ישראל. מדוע נתינתה נדחתה בכל כך הרבה שנים? מדוע לא נמסרה התורה לאבות?

לרמב"ם היתה תשובה ברורה לכך. לדבריו, מתן תורה שנעשה באמצעות שליחתו של משה אל עם ישראל, היה אירוע שבדיעבד. את התורה התחיל לקיים אברהם אבינו. הוא זה שגילה לבדו באמצעות שכלו את א-לוהים. הוא זה שהבין שא-לוהים נמצא מעבר לטבע ואינו חלק ממנו, ועל כן דרכם של עובדי האלילים מוטעית. לדבריו, אברהם הוא גם זה שהתחיל לכתוב את התורה הזאת, שמנחה אל דת האמת ומרחיקה מן השקר (הלכות עבודה זרה א, ג):

"והיה (=אברהם; ע.פ.) מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה… עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים."

את הדרך הזאת הודיע אברהם ליצחק, שהמשיך ללמד ולהפיץ אותה. יצחק העביר אותה ליעקב ש"לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם". הרי לנו שלדעת הרמב"ם, תורה ולימוד תורה וישיבה הם מושגים שהיו קיימים גם בימי האבות. האבות למדו את התורה שהם חיברו, על פי תפיסתם את א-לוהים.

השינוי חל לדעתו במצרים, שם שכח ישראל את תורת האבות וחזר לעבוד אלילים. כאן נכנסה שליחותו של משה והתורה שבאה עמו: "ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו… והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה". זהו אפוא הרקע למתן תורה: שכחת ישראל את תורת האבות גרמה לא-לוהים להתערב באופן יזום ולהביא להם את תורתו. אילולא חטא עם ישראל, היינו היום עם תורת אברהם לבדו.

תיאור זה של התפתחות התורה נאמן לשיטת הרמב"ם שעיקר דרך ה' הוא המלחמה בעבודה הזרה והכרת האמת. אולם אני מבקש להציע הסבר אחר להגעת התורה לעולם בשלב כה מאוחר. אינני סבור שלאברהם היתה תורה או שאבותינו ישבו בישיבה. אלו מושגים מאוחרים מימי חז"ל, ואין לייחס אותם לתקופת האבות. ההסבר למתן התורה בשלב מאוחר הוא פשוט: תורה איננה שייכת ליחידים אלא לקולקטיב. בימי האבות, דרך ה' היתה עניין של יחידים. הם הכירו את א-לוהים באופן עצמאי ואוטונומי ונהגו בדרך שמתאימה להם. כל אחד ידע מה נכון עבורו, באופן אישי, בהתאם לזמן ולנסיבות. כל אדם גילם בחייו את דרך ה' על פי דרכו האישית. כך, אברהם יכול היה להגיש בשר עם חלב, יעקב היה יכול להקים מצבה ולשאת שתי אחיות.

יציאת מצרים שינתה את המציאות הזו. השינוי הדרמטי שקרה במצרים הוא לא שעם ישראל שכח את א-לוהים אלא שהוא הפך ממשפחה לעם. אם עד יציאת מצרים עם ישראל תיפקד במסגרת המשפחתית, במצרים הוא גובש לראשונה במסגרת לאומית. וכשמדובר בעם, ולא ביחידים, יש צורך בתורה. תורה היא מערכת חוקים שנועדה להסדיר את קיומו של הקולקטיב היהודי ולהנהיג אותו בדרכיו של א-לוהים. היא לא מרוכזת בשלמותו של האדם הפרטי אלא בוחנת את תוצריה במרחב הציבורי. ציוויה הם כלליים וכך גם ייעודיה – שלום, ביטחון, גשם ופרנסה. אלו דברים שאינם ניתנים ליחידים אלא לכלל. ולכן כדי להשיגם לא מספיק שהאדם הפרטי ינהג בדרך הנכונה. צריך שהקולקטיב יעשה זאת.

זהו עיקרון חשוב, שאמור להנחות אותנו עד היום. על פיו מסתבר שמסגרת יהודית קולקטיבית איננה נוגדת את קיומה של התורה אלא ההפך הגמור מכך; היא המסגרת העיקרית שאליה התורה מכוונת. על ההשלכות של תפיסה זו לחיי ההלכה היום נדון ברשימה הבאה.

(כי תבוא תשפ"א)