הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
במקום ה'סטטוס קוו' על אנשי הדת לבחון כיצד אנו מבטאים את זהותנו היהודית
ברשימות שפרסמתי בחודשיים האחרונים, ניסיתי להציב את היסודות הראשוניים לטיפול בענייני דת ומדינה. על פי מה שראינו, במדינה עצמה אין קדושה. המדינה, כגלגול מודרני של מוסד המלוכה המקראי, היא כלי חילוני לניהול החיים הארציים. היא התארגנות פוליטית לצורך הסדרת החיים החברתיים של עם ישראל. וככל כלי פוליטי, תפקיד המדינה הוא להגשים מטרות, ערכים וזהויות, של העם הישראלי. אבל ודאי שאין היא המקור של אותם ערכים וזהויות.
מסיבה זו, צדק הרב נחום אליעזר רבינוביץ' כשקבע שאין כל משמעות לביטוי "מדינת הלכה". המדינה איננה ההלכה עצמה אלא כלי שמשרת את ההלכה. בדיוק כמו שאין "מטבח הלכה" אלא יש מטבח שבו מקפידים על ההלכה, כך המדינה עצמה איננה מדינת הלכה אלא מדינה ששומרת ומקדמת את ההלכה. הדבר מציב אתגר גדול בפני אנשי הדת. מדינת ישראל היא הזדמנות שניתנה בידינו לפתח ולהגשים את זהותנו היהודית במסגרת לאומית. היא מתנה שזכינו בה. כיצד אנו מממשים הזדמנות זו? האם נדע לבטא נכונה את זהותנו היהודית במסגרת החדשה שלנו?
הבסיס הפוליטי כיום שנותן מענה לאתגר הזה הוא הסכם הסטטוס קוו, במסגרתו נקבעו הסדרים שונים בעניינים דתיים בין מוסדות המדינה לבין הקהילה החרדית, כך שאורח חיים דתי יוכל להתקיים גם במסגרת המדינה. אולם, כפי שטענו, הסטטוס קוו איננו מתקרב אפילו לתת מענה לאתגר שהמדינה מציבה בפני אנשי הדת. הסכם הסטטוס קוו רואה את המדינה יותר כאיום על קיומה של הדת ופחות כאתגר. לכן הוא שואף להגן ככל שניתן על הדת בצורתה הקיימת ולמנוע כמה שיותר את התערבות המדינה בענייניה. הקיום היהודי נתפס בעיקרו כאותו קיום יהודי של ימי הגלות, רק שבמקום לגונן על היהדות מפני שלטון זר, כעת יש לשמר אותה בשלטון יהודי.
זוהי גישה מוטעית מיסודה, המתעלמת מההישגים המדיניים של העם היהודי ב-150 השנים האחרונות – חזרתו אל הפוליטיקה העולמית וכינון מדינה ריבונית דמוקרטית – ולא מאמצת את האתגר שמציאות חדשה זו מציבה בפנינו. זו גישה הישרדותית ולא גאולית, לא במובן המשיחי של המושג אלא במובן של קידום החזון היהודי בעולם העכשווי. במקום ה'סטטוס קוו' על אנשי הדת לבחון כיצד אנו מבטאים את זהותנו היהודית, על שלל ערכיה, במסגרת המדינית שזכינו לה, וכיצד אותה מסגרת מדינית עוזרת לנו לקדם את החזון היהודי לעם ישראל ולאנושות כולה.
אלא שכדי לעשות זאת יש לפתח 'דתיות ציונית'. עד היום, דומה שהציונות הדתית התעסקה בעיקר ניסוח עמדה ציונית, שתהיה מבוססת לא על ערכים חילוניים אלא על בסיס דתי. היא ניסחה מודלים שונים לגאולה ועסקה רבות בהגשמת ההתיישבות בארץ. אבל אתגר הציונות איננו נגמר בהקמת יישובים. פיתוח המדינה מבחינה התיישבותית יוצר את המסגרת. אך מהו התוכן שאנו יוצקים למסגרת זו? אילו ערכים מסגרת זו משרתת?
זהו האתגר הגדול העומד בפני מי שמבקש לשלב בין יהדות וציונות. אין להסתפק בציונות דתית אלא יש לפתח דתיות ציונית. יש לשכלל את העולם הדתי כך שיוכל להתבטא במסגרת מדינית-ציונית. העבודה היא רבה, כי במשך אלפי שנים היהדות התקיימה והתפתחה במצב של חוסר ריבונות. היא הורגלה לחשוב במושגים צרים של הישרדות והגנה עצמית. היא התרחקה ממעורבות בניהול העולם. אך כל זה משתנה במדינה שהופכת לחברה בין העמים ונדרשת לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים ואף לקדם אותם.
האם נדע לפתח היום דתיות ציונית אשר תדע להתבטא במסגרות החדשות שנתנו לנו, ותדע לממש את ההזדמנויות ההיסטוריות שניקרו בפנינו? לשם כך יש לחזור לשורשיה של הזהות היהודית ולרענן את המסרים שהיא מבקשת להביא לעולם. מהם אפוא הערכים שהזהות היהודית מבקשת להביא לעולם? מה ייעודינו ההיסטורי? לכשנברר זאת, נדע לכל הפחות את הכיוון שאליו אנו חותרים. לכך יוקדשו רשימותינו הבאות.
(כי תצא תשפ"א)
