מדוע העולם הבא לא מוזכר בתורה?

עם שיבתנו לארץ וכינונה של מדינת ישראל, העולם הבא איננו יכול להמשיך לשמש כתכלית של קיומנו הדתי

כששואלים אדם דתי מן השורה מדוע הוא מקיים מצוות, מן הסתם די מהר הוא יגיע לדיבור על "עולם הבא". קיום מצוות מבטיח את הכניסה לעולם הבא, עולם שכולו טוב, ואילו עבירות מובילות למקום לא טוב – בין אם מדובר ב"גהינום" או למצער לאי-קבלת השכר המובטח לעולם הבא. הבסיס התיאולוגי של תפיסה דתית שכזו הוא אפוא ענייני שכר ועונש אישיים ופרטיים.

האמונה בשכר בעולם הבא מופיעה לא אחת בספרות חז"ל ("היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"; "למען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך"; "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" ועוד). תפיסה זו אף נכנסה כחלק מי"ג יסודות האמונה של הרמב"ם, כשביסוד הי"א הרמב"ם מחייב את האמונה בהישארות הנפש ומתן שכר ועונש עבורה בעולם הבא.

ואולם, אין זה סוד שבתורה שבכתב, ואפשר לומר שבאופן כללי גם בתנ"ך כולו, עולם הבא לא רק שאיננו מוצב כמניע לקיום מצוות הא-ל אלא שכמעט ואיננו מוזכר כלל. רמזים לקיומו אולי שתולים בספר שמואל ובספר קהלת, אבל אלה לא מחייבים, וודאי שרחוקים מאד מהדומיננטיות שלו בתודעה הדתית העכשווית. במקומו, התורה שבכתב רוויה בהבטחות על ענייני העולם הזה – גשם, שלום, ביטחון, הצלחה ושגשוג, מצד הברכה; ובצורת, רעב, הרג, אבדן וכמובן גלות בצד הקללה. כיצד זה שעניין כה מרכזי כמו העולם הבא זוכה להתעלמות מוחלטת בתורה ובמקרא באופן כללי?

מיטב ההוגים היהודים של ימי הביניים הציעו תשובות שונות. מפורסמת תשובתו של הרמב"ם בהלכות תשובה שהשכר המובטח בתורה איננו באמת השכר לקיום המצוות אלא "שיפור תנאים" בלבד, שיאפשר לאדם להמשיך לקיים את המצוות, אך השכר האמיתי נותר בעולם הבא. הרס"ג טען שהמקרא לא התייחס לעולם הבא מפני שהוא דבר פשוט ומחויב, ואין צורך למקרא להאריך בו. רבנו בחיי טען שהמקרא לא עוסק בעולם הבא מפני שהאדם איננו מסוגל לתפוס את מהותו. על כן התמקדה התורה בדבר הנתפס בלבד – העולם הנראה לעין.

לדעתי התשובה אחרת (ושורש לה בדברי האבן עזרא). התורה לא עוסקת בעולם הבא מפני שהיא עוסקת בקולקטיב ולא באדם הפרטי. העולם הבא עשוי להיות מקום מרומם ומענג, אבל הוא ממוקד באדם היחיד ונפשו הפרטית. אין קולקטיב בעולם הבא. כל אדם נידון על פי מי שהוא בלבד – צדיק בצדיקותו ורשע ברשעותו. אבל התורה, אין מטרתה המרכזית להביא לשלמות האדם הפרטי אלא לשלמות האומה הישראלית, ומשם לשלמות העולם. לכן אין כל מקום לדיבור על עולם הבא בתורה ובמקרא. השכר בתורה הנו תמיד קולקטיבי. גשם איננו יורד ליחידים, וכך גם שלום בארץ או ביטחון אינם אלמנטים פרטיים. הם חלים אך ורק על ציבור. וכשמדברים על ציבור אין לדבר אלא על מציאותו בעולם הזה.

האם משמעות הדבר שלעולם הבא אין מקום בתודעתנו הדתית? לא. לעולם הבא עדיין יש תפקיד משמעותי בהשקפה הדתית, אבל לא בתור מקום קבלת השכר או כמניע לקיום המצוות. מציאותו של עולם הבא מתקשרת לעיקרון חשוב אחר – בריאתו של האדם בצלם א-לוהים. עולם הבא מבחינתי חשוב מפני שקיומו מבוסס על האמונה ב"הישארות הנפש", הטוענת לכך שבאדם קיים רכיב א-לוהי, שאינו פג עם מותו הפיזי אלא ממשיך להתקיים לנצח. לאמונה זו השלכה על מעמדו של האדם בעולם הזה – תפיסתו כיצור נבדל מכל הבריאה, הזכאי לכבוד מיוחד. עולם הבא מבחינתי כרוך, אפוא, בהערכת מעמדו של האדם בעולם הזה ואיננו קשור כלל למוטיבציה בקיום המצוות.

טענתי היא, שעם שיבתנו לארץ וכינונה של מדינת ישראל, העולם הבא איננו יכול להמשיך לשמש כתכלית של קיומנו הדתי. במקומו, יש לאמץ את ההשקפה המקראית על קיום המצוות. תכלית הקיום הדתי איננה שכר לאדם הפרטי אלא החברה. הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתהווה אור לגויים ותקדם את ערכי הצדקה והמשפט, היא שאיפתנו. ואת זאת ניתן וצריך לראות בעולם הזה.

(ניצבים תשפ"ב)