שלום בית

חרף כל הקושי הטמון בה, פרשת סוטה מסמנת כיוון ברור במערך הערכים של התורה. נזכור, לפנינו חשד ולא ראיה ברורה שהאישה נאפה. בנוהג שבעולם, חשדות וסכסוכים מעין אלו היו אמורים להיפתר במסגרת המשפחתית ובמקרים קיצוניים להגיע לבתי דין. אך במקום זאת התורה מזמינה את בני הזוג לבית המקדש, כדי לעבור טקס אורדיאל, שיביא את פתרונו של הסכסוך – לטוב או לרע.
הדבר המפתיע עוד יותר הוא שלא זו בלבד שהתורה קובעת שאת הסכסוך הזוגי יפתרו בני הזוג בבית המקדש מול הכהן, אלא שהיא אף מוכנה לשלם על כך מחיר הלכתי יקר מאד. במהלך הטקס מטילים למים מגילה שעליה רשום שם ה', והוא נמחק שם. מחיקת שם ה' היא איסור חמור בתורה, שעונשו מלקות. ואף על פי כן, במהלך בירור נאמנותה של האישה התורה מצווה לעשות כן.
מכאן אנו למדים עד כמה גדול ערכו של שלום הבית בעיני התורה. פרשת סוטה מלמדת שלא-לוקי ישראל יש עניין רב בטיב היחסים שבין הבעל לאישה. למרות שישנם מוסדות משפטיים שבהם ניתן לברר את החשדות, במקרה של סכנה לשלום הבית א-לקים כביכול מתערב בעצמו בסכסוך כדי ליישב את ההדורים. וכדי להורות את משקלו של הנושא, אנו אף מוחקים את שמו במהלך הטקס.
ארגומנט הלכתי
האם לשלום הבית מעמד מרכזי גם מבחינה הלכתית? שאלה זו רלוונטית במיוחד עבור זוגות צעירים. לא פעם ולא פעמיים קורה שבעוד שהבעל הולך לתפילות החול או השבת, בערב או בבוקר, אשתו נשארת עם הילדים הקטנים לבדה. האם בשל שלום הבית נתיר לבעל להתפלל בביתו או למצער להגיע מאוחר לבית הכנסת? האם בהכרח תפילה בציבור עדיפה על עזרה לאישה בטיפול בילדים?
כמובן שתשובה חד-משמעית שתכלול את כל המקרים איננה קיימת, ובכל זאת ניתן לציין לפחות שני מקומות בהם שלום הבית כן נכנס כארגומנט הלכתי. הראשון מתואר בפסק הרמב"ם (הלכות אישות כא, ט; הדגשות שלי):
"האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם".
המדובר באישה ששברה את כלי בעלה בשעת מלאכה. הרמב"ם קובע כי היא פטורה מלשלם, אך לא מצד הדין אלא מתוקף תקנה שנודעה לאפשר לזוג חיים נורמליים ותקינים. מכאן, אם כן, ניתן ללמוד שבדיני ממונות יש מקום לשלום הבית כערך הלכתי.
מקום נוסף בו לשלום הבית יש מעמד הלכתי הוא בדיני סוכה. כידוע, התורה ציוותה להעתיק את החיים בחג הסוכות מן הבית אל הסוכה, כאשר בראש סדר הפעולות נמצאת השינה. על פי ההלכה אסור לאדם לישון אפילו שנת עראי מחוץ לסוכה. והנה, אף על פי כן, הרמ"א מעיד כי במקומו נהגו שלא לישון בסוכה, ומסביר הט"ז (או"ח תרלט, ס"ק ט):
"מי שנשוי אשה, שחייב לשמח את אשתו ברגל… אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה ועל כן פטור מן הסוכה בלילה בשינה".
שמחת האישה, שבעלה ישן עמה, קודמת לדברי הט"ז למצוות השינה בסוכה, ומכאן שוב ניבטת חשיבותו של שלום הבית. אמנם, כאן יש גם הלכה המחייבת אדם לשמח אשתו ברגל, אך נראה שזו אינה חורגת מכלל החשיבות המוקנית במקורות לשלום ביתו של האדם.
שלום בעולם
מקור אחר שראוי לציין הוא היחס שבין נר שבת לנר חנוכה. הרמב"ם פוסק (הלכות חנוכה ד, יד):
"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה… נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
הלכה זו של הרמב"ם מסכמת את מה שראינו עד כה. התקדים שנוצר בפרשת סוטה בא ללמד על כלל התורה, שמטרתה ותכליתה שלום. לכן ראשון לכל, אדם צריך לדאוג לשלום ביתו, גם אם לעתים זה מתנגש עם תקנות וחובות דתיות אחרות.
האם מכאן ניתן ללמוד הכרעה לכלל הדילמות והשאלות? ודאי שלא. מה שכן ניתן ללמוד מכאן הוא שההלכה לוקחת במקרים מסוימים את שלום הבית כשיקול הלכתי. מי שכמובן יצטרך להכריע בכך הוא הפוסק. עליו לדון בכל מקרה לגופו, לבחון את חומרת האיסור או המצווה המוטלת מנגד, להבחין האם מדובר במנהג או תקנה, מצווה מהתורה או מדרבנן, ולאור זאת להכריע האם הדאגה לשלום הבית תדחה אותם.
כאמור, אין דין אחד לכולם, אך מה שחשוב הוא לזכור את דברי הרמב"ם הללו: כל התורה כולה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, בין עם לעם, בין אדם לחברו, ומעל הכל – בין אדם לאשתו.
(וארא תשעה)