ברית מילה מהעולם הבא

"אני מבקש ממך התחייבות, כבוד הרב, שזה יהיה על העולם הבא שלך ולא על העולם הבא שלי"

לפני כמה שנים, בשעת לילה מאוחרת, קיבלתי שיחת טלפון מאדם לא מוכר. "הרב, אפשר לשאול שאלה דחופה?" שאל הקול מעברו השני של הקו, ואני הסכמתי כמובן. השואל סיפר כי לפני שבוע בדיוק נולד להם בן בשעה טובה, ומחר אמורה להתקיים הברית. כמו הרבה ילודים, היה התינוק במעקב צהבת, וכיוון שהוא היה נראה להוריו צהוב למדי, הם לקחו אותו לבית החולים שם נבדקו כל המדדים החיוניים. לאחר מספר שעות של בדיקות, התינוק והוריו שוחררו לבית ומסקנת הרופאים הייתה ברורה וחד משמעית – התינוק בריא ואין שום מניעה לערוך את הברית במועד המתוכנן.

"אז מה הבעיה?" שאלתי. אך את התשובה שהשיב לי אותו אב, לא יכול הייתי לצפות כלל וכלל. לדבריו, המוהל מסרב לקיים את הברית למחרת וטוען שיש לדחות אותה למועד מאוחר יותר. "רצינו לשאול אם הרב יסכים לדבר עם המוהל", אמר אבי הבן.

לפני השיחה עם המוהל ביקשתי מהאב את כל המדדים הרלבנטיים – מה אמרו הרופאים ומהי רמת הבילירובין וכו'. כמו בכל סוגיה הלכתית-רפואית, חשוב היה להתייעץ עם רופא מומחה ולוודא שאיני מפספס או טועה בדבר מה. התקשרתי לידיד, רופא ילדים ירא שמים, תיארתי בפניו את כל הפרטים וגם הוא פסק נחרצות – בנסיבות הללו אין שום סיבה שלא לקיים את הברית במועדה. הוספתי והתקשרתי לאחד ממורי ורבותי המובהקים, פוסק בקי ומנוסה, וגם הוא הסכים שיש לקיים את הברית למחרת.

אחר הדברים האלה, הגיעה שעתה של השיחה עם המוהל. אמרתי למוהל שהתייעצתי עם רופא מומחה נוסף שהסכים לדעת הרופאים בבית החולים שבנסיבות ובמדדים הרפואיים של התינוק אין מניעה מלקיים את הברית במועדה. המוהל לא חלק על הדברים, אבל שאל – "ראית את הילד?" ואני כמובן, השבתי בשלילה. מסתבר שהמוהל טרח והגיע לראות את הילד באותו היום, והילד, כפי שהעידו גם הוריו, היה צהוב בהחלט. "הילד צהוב", פסק המוהל, "והשולחן ערוך כותב בפירוש שאין למול תינוק צהוב". כשטענתי כנגדו שהרופאים הבהירו שצהבת שכזו אינה מסוכנת, השיב לי המוהל תשובה מפתיעה – "אם מרן השולחן ערוך כתב לא למול כשהתינוק צהוב, אז לא מלים. נקודה. גם אם הרופאים אומרים שמותר".

ניסיתי להסביר למוהל שכל הסוגיה קשורה בסכנת נפשות, ושההלכה הקובעת שאין למול תינוק צהוב נובעת מדין פיקוח נפש. ממילא, אם הרופאים קובעים שאין סכנת נפשות, הרי שאין לחשוש לדברי השולחן ערוך בזה. הוספתי וטענתי שאין מדובר רק בשאלה האם "מותר" לקיים את הברית למחרת, שהרי מילה בזמנה מצווה, ועל פי ההלכה שבידינו יש חובה מיוחדת לקיים את המילה דווקא ביום השמיני, כך שאם אין סכנה לתינוק, כפי שקבעו הרופאים, קיום הברית בבוקר המחרת אינו "מותר" אלא חובה חד משמעית. אך על אף שהדברים היו נהירים וברורים לי כשמש בחצי השמים, המוהל לא מיהר להשתכנע.

לאחר כמה דקות נוספות של שיחה, אמר לי המוהל – "מצוות המילה היא על ההורים, ואם ההורים בחרו לפנות אליך שתפסוק להם כיצד לנהוג, אני מכבד את הרב ואת הוראותיו ואעשה מה שתורה לי". שמחתי שהמוהל קיבל את דעתי, אך רגע לפני שסיימנו את השיחה, הוסיף המוהל עוד משפט שמלווה אותי עד היום – "אם אתה אומר לי למול מחר, אני אמול מחר. אבל אני מבקש ממך התחייבות, כבוד הרב, שזה יהיה על העולם הבא שלך ולא על העולם הבא שלי"…

אני זוכר היטב כיצד נשמטה לי הלסת לשמע הדברים. אותו מוהל ירא שמים, שקיבל את דברי הרופאים שאין סכנה, וקיבל את הכרעתי ההלכתית שיש לקיים את הברית ביום השמיני, אך נותר חרד וירא מאימת יום הדין. וביקש איזו התחייבות או ערובה מצדי, שלא אסבך אותו עם בית דין של מעלה. שאם חלילה הוריתי לו הוראה שגויה, לא הוא זה שישלם עליה את המחיר בעולם הנצח.

מאז בכל שנה, בימי הרחמים והסליחות של אלול, בעונת התשובה של ראשית השנה, אני נזכר בקנאה באותו מוהל ישר דרך. שעוסק בכל יום במצווה החשובה הזו, אך בניגוד לרבים לא נשחק ביראתו ולא איבד את התמימות והיושר. שבתוך כל העיונים והדיונים, המחלוקות והוויכוחים, הזכיר לי לרגע לפני מי אני (באמת) עומד…

(כי תבוא תשפ"א)