לגיטימי לבצע שינויים בחופה?

7

יש משהו מדאיג ומעציב בעובדה ששומרי המסורת הנאמנים ביותר שפגשתי הם אלו שבעצם כלל לא איכפת להם ממנה…

הסיטואציה הזו חוזרת שוב ושוב, כמעט עם כל זוג שאני עורך את חופתם. במהלך הפגישות המקדימות שאנחנו מקיימים לפני החתונה, אחרי שלמדנו יחד על הלכות הקידושין, הטבעת והעדים, קראנו את הכתובה וירדנו לעומקן של שבע הברכות, עסקנו בהינומה ובטלית, במנהגי העדות השונות ואפילו בחלוקת הכיבודים – מתעוררת שאלת השינויים.

עשרות רבות, אולי אפילו מאות, של חופות ערכתי במהלך השנים האחרונות וכמעט כל זוג שפגשתי הביע בצורה זו או אחרת את רצונו לערוך שינויים כלשהם באופן עריכת החופה. הצד השווה כמעט לכל הבקשות והדרישות לשינויים או הוספות שקיבלתי מזוגות בנוגע לחופתם קשור בחוסר השוויוניות של החופה המסורתית. העובדה שעל פי ההלכה והמנהג המקובלים במקומותינו, החתן הוא הפועל, עושה ומדבר, קולו נשמע ונוכחותו בולטת, בעוד הכלה סבילה ושותקת, פניה מכוסות וקולה לא יישמע. זאת ועוד, כל הכיבודים – עורך החופה, העדים, אומרי הברכות ואפילו קורא הכתובה, שמורים על פי המנהג המקובל לגברים בלבד. זוגות רבים חשים אי נוחות (מוצדקת מאד, יש לומר) מהאפליה הזו, ויותר מכך חשים שהנהוג הזה מנותק ורחוק מהאופן שבו הם חיים את חייהם, והם באים אל הרב בדרישה להפוך את החופה לשוויוניות יותר.

קצרה היריעה מלפרט כאן את הדיון ההלכתי הרלבנטי – את השאלות, ההשלכות והמשמעויות של השינויים השונים. ברור כי ישנם גבולות הלכתיים בל יעברו, וברור כי ישנם דברים שאין כל בעיה לשנותם, השאלה היסודית יותר נוגעת לעצם השינוי. כמו בכל דיון בענייני הלכה, עולים תמיד חששות המדרון החלקלק, סכנת הרפורמה, וההכרה העמוקה בכך שעתיד העם היהודי והמסורת היהודית תלויים במידה רבה בדבקות במנהגי אבותינו.

באחד הפורומים הרבניים בהם אני חבר, התקיים לפני כמה שנים דיון סוער בשאלה האם ועד כמה לאפשר שינויים בחופה. כמה וכמה מהרבנים החברים בקבוצה דיברו בחריפות בגנותם של שינויים והדגישו את חשיבות הנאמנות למסורת. הם דיברו על הסכנות שבשינויים שכאלו ואחד הרבנים אף כתב כי "יש לנו אחריות לכך שבעוד 200 או 300 שנה עוד תישמר המסורת העתיקה שלנו". כנגד דבריו כתב אחד הרבנים האחרים כי בצד האחריות שלנו לכך שהמסורת תישמר, יש לנו אחריות גם לכך שבעוד כמה עשרות או מאות שנים ימשיכו יהודים לרצות להתחתן בהתאם למסורת אבותינו. שהרי הנתונים המצטברים בשנים האחרונות מעידים באופן חד-משמעי על כך שאחוז הזוגות היהודים בעולם הבוחרים להינשא כדת משה וישראל הולך ופוחת משנה לשנה. חלק לא מבוטל מאותם זוגות הבוחרים להפנות עורף למסורת אבותיהם עושים זאת בגלל שהפער שהם חווים בין ההלכה והמנהג המקובלים לבין עולמם הערכי (למשל בנוגע לשוויון בין גברים לנשים) הופך לקרע שאינו ניתן לאיחוי.

הרי לנו הקונפליקט הבלתי פתיר במלוא חומרתו – אם לא נדבוק במנהגי החופה כפי שנהגו הדורות הקודמים ונכניס בהם שינויים, תאבד חלילה החופה המסורתית מן העולם. מאידך גיסא, אם לא נחולל שינויים שכאלה ונמשיך להיאחז במנהגים שנס ליחם ובטל טעמם, תאבד חלילה החופה המסורתית מן העולם, שכן יותר ויותר יהודים ויהודיות יימנעו מלהינשא באופן הזה. בפארפרזה על מאמר חז"ל הידוע, ניתן לסכם את הדילמה במילים – "אוי לי אם אשנה, אוי לי אם לא אשנה".

אז מה עושים? בראש ובראשונה מבינים ששני קצותיו של הדיון משקפים אמת עמוקה. הן הדרישה לשימור והן הדרישה לשינוי נובעות משאיפה רוחנית מבורכת, והאיזון ביניהן, תוך התחשבות בעולמו של הזוג הניצב לפנינו, הוא מלאכת מחשבת של ממש, כנראה אחת המשימות המורכבות ביותר הניצבת לפתחם של רבני קהילה בימינו. הקריאות לשינוי אינן ניסיונות לקעקע את המסורת אלא בקשה להפוך אותה לרלבנטית ומחוברת לחיים. מאידך גיסא, ההתנגדות לשינוי אינה שמרנות עבשה ומקובעת אלא דאגה כנה לעתיד המסורת היהודית.

בשולי הדברים אוסיף בצער, כי בשנים האחרונות פגשתי גם כמה וכמה זוגות שלא רצו שום שינוי בחופתם. לא הפריע להם חוסר השוויוניות והם לא ביקשו שום תוספת. אך זוגות אלו לא היו הדתיים או המסורתיים ביותר, אלא דווקא זוגות חילוניים שלא התעניינו בחופה ובמשמעותה כלל וכלל. הם לא ביקשו להיאחז במסורת אלא פשוט להישאר בברירת המחדל. הדרישה העיקרית שקיבלתי מזוגות אלו הייתה הדרישה המעליבה "שיהיה קצר". נראה לי כי יש משהו מדאיג ומעציב בעובדה ששומרי המסורת הנאמנים ביותר שפגשתי הם אלו שבעצם כלל לא איכפת להם ממנה…

(וירא תשפ"ב)