רבנים אמריקנים ורבנים ישראלים

לרבנות המחוברת למוסדות המדינה יש גם מחירים כבדים. היא נעשית במהרה נגועה בפוליטיקה ושיכורה מכוח

השורות הללו נכתבות בבית קפה בניו-יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם. בשבועיים האחרונים נפגשתי כאן עם אינספור רבנים מכל הזרמים, המינים והסוגים, ולמרות שבשנים האחרונות אני מבקר כאן לא מעט, אני מתפעל בכל פעם מחדש מההבדל העצום בין העולם הרבני בישראל לעולם הרבני בארצות הברית.

בראש ובראשונה, ההבדל הוא במקצועיות. רבנים בארצות הברית רואים בתפקידם מקצוע של ממש. בניגוד לעמיתיהם הישראלים, הם לא מגמגמים כששואלים אותם מה המקצוע שלהם, הם לא מסתפקים בלומר שהם מורים או שהם פשוט מלמדים תורה. הם חותמים על מסמכים עם התואר "רב" ומציגים את עצמם כ"הרב פלוני". בעברית שלנו רב הוא תואר כבוד, אך בשפתם של היהודים האמריקנים רב הוא פשוט שם של מקצוע. בתי המדרש לרבנים בארצות הברית אינם מסתפקים בלימוד תורה והלכה, אלא עוסקים גם בשפע של כישורים, יכולות ומיומנויות שנדרשים רבנים לעסוק בהם כחלק מעבודתם הקהילתית.

הבדל גדול נוסף בין הרבנים האמריקנים לבין רוב הרבנים שפגשתי בישראל, הוא ברוחב היריעה והעיסוקים של התחומים בהם עוסקים רבני קהילות. בהיעדר מוסדות ממשלתיים ריכוזיים, נדרשים הרבנים בארצות הברית, כמעט בכל קהילה, לעסוק בחינוך, ברווחה, בקבורה, בנישואין, בגיור ובעוד תחומים הלכתיים, קהילתיים ותורניים רבים.

בהינתן שני הסעיפים הקודמים – המקצועיות ורוחב היריעה, מובן גם הבדל נוסף הנגזר מהם. קהילות רבות בארצות הברית מעסיקות יותר מרב אחד. בימים האחרונים ביקרתי בבתי כנסת בניו-יורק המעסיקים שלושה, ארבעה ואפילו עשרה רבנים במשרה מלאה. הצוות הרבני מתפרנס ברווח וזהו עבורו העיסוק העיקרי או היחיד. זאת בניגוד גמור לרוב המשרות הרבניות בישראל. דומני שאצלנו רוב רבני הקהילות, ודאי אלו המכהנים בבתי כנסת בערים, מועסקים, אם בכלל, במשרה חלקית ובשכר צנוע.

אך מעבר לכל ההבדלים החיצוניים, יש לי התחושה והרושם שישנו הבדל גדול ויסודי יותר בין רבנות ישראלית לרבנות אמריקנית. בצער גדול אומר כי רבים מהרבנים המכהנים בקהילות ובישובים בישראל אינם נתפסים על ידי קהילתם כגורם מנהיגותי חשוב ומשמעותי. לא פעם מקיפה את הרב קבוצה מצומצמת הצמאה לשמוע את דבריו, אך רבים מבני ובנות הקהילה אינם מרגישים זיקה עמוקה אליו. זאת בניגוד ללא מעט רבני קהילות בארצות הברית, המהווים גורם מנהיגותי משמעותי לציבור.

בשם הרב אונטרמן שמעתי פעם כי ההבדל בין רבנים בישראל לרבנים בארצות הברית הוא שלרבנים בארצות הברית אין כוח, בשל הפרדת הדת מהמדינה והדרישה הבלתי מתפשרת לחירות הפרט בכל הקשור למרחב הדתי. אך אף שאין להם כוח, יש להם השפעה רבה על הציבור. בישראל, לעומת זאת, לרבנים יש המון כוח, אך בפועל אין להם הרבה השפעה.

אמירה עגומה זו משקפת במידה רבה את יתרונותיו וחסרונותיו של העולם התורני בישראל. בזכות החיבור בין דת ומדינה, אנו זוכים לשירותי דת זולים וזמינים – תפילה בבית הכנסת, טבילה במקווה, חינוך יהודי דתי, עירוב, כשרות, קבורה ועוד שלל נושאים הלכתיים, ניתנים לכל דורש בזול או אפילו בחינם, מה שהופך את החיים היהודיים לנוחים וזמינים הרבה יותר מבארצות הברית. זאת ועוד, בזכות החיבור בין דת ומדינה יכולים בתי הדין להפעיל את כוחם במצבים של סירוב גט ולאפשר לספק בעזרת כוחה של המדינה את הסעד הנדרש בתחומים אלו.

אך לרבנות המחוברת למוסדות המדינה יש גם מחירים כבדים. היא נעשית במהרה נגועה בפוליטיקה ושיכורה מכוח. היא עלולה להסתאב ולהפוך לשנואה ודחויה בעיני רבים. הרבנות האמריקנית מבוססת על מודל וולונטרי. היא תלויה אך ורק ברצונו של הציבור, וכשהציבור רוצה, הוא מפרגן לה בכבוד, באמצעים ובאפשרות השפעה נרחבת. הרבנות הישראלית ניתנת לציבור אם ירצה או לא. וכשהוא לא רוצה, היא נתפסת בעיניו כמערכת של כפיה וכוח.

למרות שבשכונה שבה אני יושב כעת יש עשרות בתי כנסות, כמה בתי ספר יהודים ועשרות אלפי יהודים, אני לגמרי לא מרגיש כאן בבית. אני מרגיש בגלות ומתגעגע הביתה. איני רוצה להתחלף עם מודל הרבנות האמריקני, אבל ברור לי שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. "מציון תצא תורה" אמר הנביא ישעיהו ושנה הנביא מיכה, אבל לפעמים נראה לי שיש גם תורה שמגיעה לציון דווקא מהקהילות היהודיות שמעבר לים.

(במדבר תשפ"ב)