הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי". תגובתה של רבקה למצבה נראית קצת לא מידתית. גם אם קשה ההיריון, הוא עובר ובסופו של דבר הוא גם הדרך היחידה לזכות בילדים, בשמחת ההמשכיות. שאלתה של רבקה: "למה זה אנכי" נראית ככפירה בכל.
המדרשים לא ריככו את דברי רבקה בעזרת מטאפורות ואלגוריות למיניהן, אלא אמרו דברים כהווייתם, רבקה מואסת בהריון:
" ותאמר אם כן למה זה אנכי. רבי יצחק אמר מלמד שהייתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם? אם כך הוא צערו של בנים, והלוואי לא עיברתי" (בראשית רבה).
על פי המדרש עורכת רבקה סקר הריונות בקרב חברותיה, על מנת להבין האם היריון נורמלי כרוך בסבל שהיא חווה. המדרש אינו מספר מה הייתה תשובתן אך מסקנתה היא "הלוואי ולא עיברתי". על פי מדרש אגדה דברי רבקה מעט שונים: "אילו הייתי יודעת צער העיבור לא הייתי מתפללת על העיבור". במו ידיה הכניסה עצמה רבקה למצב הזה, שהרי לולא התפללה לבן, הייתה נותרת בעקרותה והיה נחסך ממנה הסבל!
על פי שני ההסברים מבקשת רבקה לחזור לרגע שבו הייתה לה תחושה של שליטה על החיים. הרגעים שבהם, אילו ידעה את העתיד, הייתה נוהגת בדרך שונה.
התחושה שהחמצנו את הנקודה שבה יכולנו לשנות את מסלול חיינו, היא תחושה מאוד רווחת. ברגעי אסון יוצרת התחושה הזו רגשות תסכול ואשמה: יכולנו אחרת, אילו רק ידענו!
הגמרא, במסכת יבמות, מספרת על יהודית אשתו של ר' חייא שהיה לה צער בלידתה. בחרדתה מפני היריון נוסף, יהודית מתחפשת כך שלא יכירו אותה, ופונה לר' חייא בעלה, בשאלת חכם: האם אישה מצווה על פריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, [=הלכה ושתתה סם עקרות]. לסוף איגלאי מילתא, [לבסוף התגלה הדבר]. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא; דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי" (יבמות סה, ב).
"מי יתן שלא תועיל הגלולה, ותלדי לי עוד שניים בכרס אחת", אומר ר' חייא שגילה את התרמית, שכן ידוע שיהודית הייתה יולדת תאומים (כמו יהודה וחזקיה בניהם).
קשה שלא לראות בסיפור הזה תמונת מראה לסיפורה של רבקה. רבקה ויהודית– שתיהן יולדות תאומים (ויתכן שבשל כך, הצער והקושי גדולים במיוחד). רבקה החמיצה את האפשרות שלא ללדת, יהודית ניצלה את האפשרות הזו. בסיפור של יהודית תרופת הנגד לסם העקרות היא התפילה של ר' חייא ואילו בסיפור של רבקה התפילה היא הגורם להיריון. מדברי ר' חייא אנו מבינים עד כמה עצב וכמה תסכול יש בויתור על פוטנציאל החיים שלא יתממש. מרבקה ומיהודית אנו מבינים את גודל הייסורים, הצער והכאב שעשוי ההיריון עצמו להביא. שתיהן הולכות לדרוש את ה'.
הפלונטר הבלתי אפשרי הזה מבהיר שהשאלה איננה שאלתן של רבקה או יהודית, וכי מדובר בשאלות קיומיות יסודיות יותר משאלת צער ההיריון.
השאלה האם להתאמץ מעבר ליכולתנו, האם לבחור במסלולי חתחתים כדי לממש רעיונות נשגבים; בחירה בשירות קרבי, מסלול אקדמי מתיש, טיולים ומסעות מאתגרים, או לבחור את הבחירה המנוגדת– במסלולים נינוחים ורגועים יותר, כאלה שאינם מחייבים מאמץ אדירים ואינם תובעים מן האדם להגיע עד קצה גבול היכולת. לשני הצדדים מחיר והשפעה על עצם החיים עצמם.
את שאלתה של רבקה "אם כן, למה זה אנוכי" ניתן לקרוא בשתי דרכים. הדרך האחת היא דרכם של המדרשים: ייאוש ותסכול מן המסלול המאתגר. אבל אפשר גם בדרך אחרת, הפוכה: אם הם אינם מתרוצצים, למה זה לי חיים?
ברובד אחר, מרוצת האחים בבטנה של רבקה מתדמה כאן למאבק הפנימי בין היצר הטוב והיצר הרע. לכל אדם תאומים בגופו. זה הנלהב לקראת בית המדרש וזה הנלהב לעבודה זרה. המאבק הפנימי הזה עלול להביא לייאוש, אבל המאבק הזה הוא גם תוכן החיים ופתרונו: "ותלך לדרוש את ה'".
(והערה למעוניינים, מאמרה המלא של הילה ויסברג שהוזכר בשבוע החולף: https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2436755) (תולדות תשע"ח)
