והאיש משה

סיכומו של משה רבנו לארבעים שנות הנהגה בהם הנהיג את העם במדבר, מופיע בפרשתנו (רוב המפרשים הולכים בשיטה שפרשתנו נאמרה ביום מותו של משה, והיא בעצם מאוחרת יותר מהפרשיות הבאות אחריה). הדברים מזעזעים: "ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה!". הזהו הסיכום של 40 שנות הנהגה? והרי הדבר נשמע כאילו מודה משה בכישלונו להביא את העם למדרגה הראויה לו.

מה בעצם מתרחש ביום הזה? למה דווקא בו תיקנו לב לדעת? למה לא לפני כן? הרי לכאורה צריך היה להיות הפוך. היה זה צריך להיות משבר גדול מאין כמותו דווקא ביום שבו סופית תם דור המדבר במותו של משה – אז הדברים מסתדרים?

ה"משך חכמה" אומר על כך: רק ביום מותו של משה הבינו בני ישראל שמשה בעצם הינו בן אדם כמותם. ואז תופסים הם באמת שאין עוד מבלעדי ד'. ורק אז תופסים הם שאין מלבדם, ושהצדיק לעתים מונע ומעכב את התקדמותם והתעלותם, בחשבם שהוא יפעל למענם ועבורם. אזי מבינים הם שאין הדבר תלוי כי אם בם.

וכך היה רבנו הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל מפרש את דברי חז"ל על הפסוק "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וגו'". אמרו חז"ל: "מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא? – אין, לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא" (האם עלינו להבין שיראה דבר קטן הוא? כן, לגבי משה, זה דבר קטן.) מה פירוש "לגבי משה זה דבר קטן"? לא רק שהיראה היא דבר פשוט וקל למשה רבנו, אלא שלכל מי שבקרבתו של משה, אותה קירבה עצמה גורמת לראות את היראה כדבר המובן מאליו. יוצא, אם כן, שהדבקות בצדיק אמנם מקרבת את האדם אל התורה והיראה ולהדבק דרך הצדיק בקב"ה, אבל יחד עם זאת, זה מונע כביכול את המאמץ האישי ויש ספק שמא כשהצדיק יסתלק, תסתלק היראה יחד איתו.

ביום מותו מפסיק משה להפריע לבני ישראל. כי אורו של משה גורם כי ירגישו חסרי אונים "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" אמרו העם לפני חטא העגל, עת חשבו כי לא ישוב אליהם משה – אזי צריך משה ביורדו מההר לשבר את הלוחות לעיניהם. להבינם שלאור תפיסה שכזו, הנותנת חשיבות עצמית למנהיג בתור שכזה ולא רק בתור שלוחו של מקום, אזי אין טעם בנתינת התורה, שהרי עלולים לבוא לידי עבודה ללוחות ולמנהיג המביא אותם במקום עבודה לד'.

מהי א"כ הבקשה האחרונה של משה לעם? היא מופיעה בסוף פרשת האזינו. "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת". לשים לב משמעו להשאיר את הלב במקום. שהלב יושם פה היכן שאני, בניגוד ללשים על הלב שמשמעו לתת תזכורת קבועה.

כלב בן יפונה הוא כ-לב, וזה הדבר המבדיל אותו מבין שאר המרגלים למנעו מלחטא עימהם. כי הוא עשה כאשר עם לבבו והוא הינו בעל רוח אחרת שמילא אחרי ד', ולא הותיר מקום ריק מהקב"ה ומלא מעצמו. כלב היה כולו לב ולא נשאר מקום לכלום שלא היה מפונה מחיצוניות. (אם ישראל לא דבקים בד' אזי הם דבקים לפעור או בהודו וכד').

המבחן הוא האם הכל משועבד ל'שימו לבבכם למילוי אחר דבר ד", או שמא ישנם גם דברים חיצוניים החוצצים. משה אומר זאת לעם הנכנס לארץ – לאחר שתקופת המדבר מסתיימת. ואתם תוכלו לעשות ולעשות ולהישחק כי לא תשימו את הלב. עד עכשיו סמכתם על משה שימלא את הפונקציה.

כל התורה כולה היא לב המתחילה בב' ונגמרת בל'. ומגיעים לכך כשמבינים שאי אפשר לעשות זאת במקומנו. דביקות היא לקחת שני דברים הנראים מופרדים ולאחד אותם. ולדבקה בו, ורות דבקה בה, ודבק באשתו. מהעת שנבנה הבית מתאפשר לשים לב.

הפרשיות הסובבות את ראש השנה הן הפרשיות החותמות את התורה, פרשיות התשובה ואין זה במקרה. זוהי סוף התוכחה של משה רבינו, כשהחוט המשולש החורז שמשה לוקח עם שהוא הולך להיפרד מהעם ולא לתת להם כך וכך מצוות, שעלולות להפך לחיצוני להם  אלא ליבא בעי. ורק כאשר מבינים זאת ניתן להיכנס לימי התשובה המרפאה כל חליי האדם והמביאה אותו להתעלותו השלימה לתיקון הכללי..

(פרשת כי תבא תשפ"א)