הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
שבת שובה היא השבת הראשונה של השנה. דבר זה מציין כי המאמץ המתבקש מהאדם כאשר חוזר ומתגלה המימד הראשיתי של "זה היום תחילת מעשיך" אשר בו טמון כח ההתחדשות הוא דוקא המאמץ של השיבה, המתבטא בקריאה: שובה ישראל!
אבל, מה טיבה של שיבה זו? היא מוגדרת קודם כל כיכולת להתגבר על הכשלון. כך אכן מוגדר העוון: "כי כשלת בעוונך". להגדיר את העוון ככשלון, פירושו להכיר בתוקף החוק שהופר על ידי החטא. יחד עם זאת, אין הנפילה מוחלטת כל עוד שקיים רצון לתקן; לכן, במידה זו, אין בעוון יותר מאשר כשלון. חומרתו הדורשת תיקון ומחילה אינה יכולה למנוע מלהשיב: "הנני" לקריאתו של ד': "שובה ישראל עד ד' אלקיך".
והנה ישראל כביכול שומע במילים אלה הדים לפחדו של האדם המתעורר לחומרת תוצאות מעשיו ומתקשה להאמין שאכן התשובה אפשרית ומועילה. על הביטוי "עד ד'" אמרו חז"ל עד, ולא עד בכלל. כלומר, מגיעים עד הבית, אבל נשארים בחוץ. ומדוע? האם הדלת נעולה או שמא יש חשש מלהכנס מחוסר אמונה על קבלת הפנים המחכה לבן השובב המבקש לחזור הביתה?
אבל, עצם העובדה שאולי קיימים מכשולים בדרך, הן מצד האדם, הן מצד המציאות, לא היתה צריכה למנוע מהנביא לקרוא לשיבה מוחלטת "שובה אל השם אלקיך". והנה הנביא אמר "שובה ישראל עד ד' אלקיך", כאילו אינך יכול להגיע לקרבת אלקים של ממש. ולכן נדמה כי אם הדבר נשאר תלוי באדם- אין בכחו לעשותו אף על פי שאמר הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
כנגד המציאות העגומה של סכנת היאוש מחוסר תקוה או חוסר אמונה ביעילות התשובה, וכתשובה לקריאתו של הנביא, משיבים ישראל "השיבנו ד' אליך ונשובה". תשובה של ממש פירושה להכנס אל הבית פנימה, להגיע אליו בלי פירוד וריחוק. ונדמה לישראל כי אין זה כלל ביכולתו ורק חסדי ד' יגרמו שאם כך רצונו אז ישיבם אליו ואז תהיה ממילא תשובה של ממש. רק שאם ישראל מחכים שד' ישיב אותם וד' מחכה שישראל ישובו מעצמם, הרי זה מצב של מעגל קסמים ללא מוצא.
כדי לשבור את המעגל הזה, אומר להם הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'". כלומר, התפילה של "השיבנו" דורשת מהאדם להגיע לפחות עד השער החיצון. וכן נרמז במגילת אסתר בפסוק: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה: וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ…". ומדוע רק עד לפני שער המלך? "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק": החוזר בתשובה צריך לבוא עד לפני השער, ושקו עליו עד שתשובתו תתקבל, ואז, אחרי שבא אל המלך פנימה הוא יֵצא "מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
ומה הם אותם הדברים שבכחם לפתוח שער ולשבור מנעול? יש שאמרו שמדובר כאן בכח התפילה החודרת פנימה ואין דבר היכול לעמוד בדרכה. ויש שאמרו שמדובר במעשים טובים שיהיו על האדם כמליצי יושר כדי שתהיה תשובתו לרצון.
ויש עוד דעה שלישית האומרת שאכן תפילה ומעשים טובים הם הכרחיים אבל לא מספיקים. התנאי המכריע הוא הוידוי: צריך להתוודות בפה מלא ובדברים ברורים על מה שנעשה כדי להגיע עד שרשי החטאים וכדי לעקור את הרע בשרשו.
דו שיח זה בין השם לישראל על מי צריך לקחת יוזמה ולעשות כביכול את הצעד הראשון דומה מאד לויכוח הידוע בדבר ראשית צמיחת גאולתנו. גם כאן ישנם אלו שגרסו שהקב"ה מחכה לנו שנגאל את שכינתו מגלותה "ושבת עד ד' אלוקיך" – בחינת "שובה ישראל עד ד' אלקיך", ולא עד בכלל, היינו שייתכן שבשיבה זו עדיין היחס והקשר עם השם עצמו לא התחדש – ודוקא השלב הבא הוא שבידי ד' כפי שמתואר בפרשת נצבים. לעומתם, יש שגורסים שאין לדחוק את הקץ ושעלינו להמתין לביאתו, בחינת השיבנו ד' אליך (ואז) ונשובה, ולא קודם לכן.
ויש עוד דרך אחרת, והיא האומרת שלאמתו של דבר זה אכן מה שקרה, שהשם השיב אותנו אליו ובשוב השם את שבות ציון (דוקא) היינו כחולמים. ובא השופר של הגאולה לקרוא דרור בארץ לכל יושביה כדי לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. כי ישנם שלא מכירים בניסים ונפלאות אשר פעל איתנו ית' ואשר עליהם כבר אמרו הגוים "הגדיל ד' לעשות עם אלה!" וכפי שכבר אמרו חז"ל כי אין בעל הנס מכיר בניסו. על זה אנו מתפללים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", זאת אומרת שיש סכנה שתחזור ונהיה בבחינת "עינים להם ולא יראו" וצריך לזה הרבה רחמים.
לכן באה שבת שובה דוקא בין ר"ה ליום הכיפורים לומר לך כי ידו פשוטה לקבל שבים: עלינו להתקרב עד השם, להכיר ולהודות שהעונות היו לנו למכשול והננו שבים כבקשתו. ואז הוא ית' ירפא את משובתנו יאהבנו נדבה, יהיה כטל לישראל יפרח כשושנה… ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן… כי ישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם.
(האזינו תשפ"ד)
