ריח של סתיו יהודי

 

בניו יורק הסתכלתי על הבניינים הגבוהים שמסתירים את השמים, ולא הרחתי את הריח הזה שיש תמיד באלול, ריח של סתיו יהודי

אני לא יכולה לסיים את הקיץ בלי להיזכר בקיץ אחד משנה חיים שעבר עלי לפני המון שנים, בגיל הגיוס. אני אומרת 'גיל גיוס' כי אמנם לא התגייסתי אבל היום אני מבינה שזה גיל כזה שהרבה חוויות בו מורגשות כ"חוויות משנות חיים". כל מפגש מטלטל, מעמת עם תפיסות עולם היחידות שהכרת, עם הבית שגדלת בו ועיצב אותך עד היום.

טסתי לניו יורק לעבוד במחנה קיץ לילדים בעלי צרכים מיוחדים. זה היה מספיק מזמן שארגונים לילדים שמתמודדים עם סרטן, או עם צרכים מיוחדים עוד לא היו ברורים מאליהם, ובטח לא היו מחנות קיץ מלאי אטרקציות.

בכל אופן טסתי לשם לבד בלי שום חברה ולא הכרתי אף אחד אף אחד מכל שלוש מאות המדריכים ואנשי הצוות שהיו. בגלל שלא הכרתי אף אחד יכולתי לצלול לחוויות בלי לחשוב איך החברה שמכירה אותי מהבית מסתכלת עלי, כי לא היתה שם אף אחת כזאת ויכולתי לפתח עיניים חדשות ו'אני' קצת אחר.

העיניים שלי נפתחו, ראיתי נופים של יערות מחטי אורן ואגמים ובקתות עץ פזורות ביניהם, הכרתי נערים ונערות שיש להם רשיון נהיגה מגיל שש עשרה ורכב פרטי שחונה בשולי הקמפוס של מחנה הקיץ, רכב שאפשר לנסוע איתו בלילה לאגם עם ירח נוצץ מעליו ולאכול גלידה מקרטון בגודל עצום מסופרמרקט בגודל עצום שפתוח כל הלילה. כשהזמינו פיצה לישיבת מדריכים לא שאלו כל מדריך ומדריכה 'כמה פיצות נראה להם שהם יאכלו?' ואז חישבו בדיוק בדיוק כמה מגשים להזמין אלא הזמינו ביד רחבה חצי חנות.

גם חומרי היצירה שהיו על השולחנות הגיעו בגלונים בגודל שלא הכרתי, דבק ונצנצים בחבילות ענק ולא צריך לשאול: 'אצל מי המספריים?' כי יש חמישים זוגות.

הכרתי גם יהדות שונה ממה שהכרתי בארץ, רגועה יותר, רחבה יותר, עשירה יותר, שרה בהרמוניות יותר. יהדות לא מבוהלת, לא לוחמנית, הכרתי אפילו את רבי שלמה קרליבך בהופעה חיה על במה רוקד ממש עד אור הבוקר עם נערים בכסא גלגלים (אמרתי לכם שזה היה מזמן).

אבל כשהכל הסתיים ונגמר הקיץ הארוך והקסום והפלאי וכולם קיפלו את המצעים והמזרונים נשארו עירומים (משום מה זה תמיד מראה של סוף ומשאיר תחושה של ריקנות) חזרנו אל העיר המהבילה ועמדתי בניו יורק והיה חם נורא והסתכלתי על הבניינים הגבוהים שמסתירים את השמים ואלפי האנשים שרצים ברחובות הישרים מדי, ולא הרחתי את הריח הזה שיש תמיד באלול, ריח של סתיו יהודי. ולא הצלחתי לנשום בלעדיו ובכיתי ככה ברחוב, ושילמתי מלא כסף בשביל להקדים את הטיסה ולטוס ישר הביתה לירושלים, כדי להרגיש את הקרירות שלה, ואת הלחץ והחום של האנשים כאן שמכירים אחד את השני יותר מדי טוב עד שאי אפשר קצת להשתנות, ואת הרוח שנושבת בערבי סוף אלול ומביאה אל העצמות את הימים הנוראים, שכמה שקוראים להם ככה 'ימים נוראים' וכמה שיורדים על אשכנזים שהחגים נקראים אצלם ככה כי הם כאילו נוראיים ומלים בכיות ודין ופחד, וגפילטע פיש שהוא מאכל אפור ומוזר, אבל באמת הם לא ימים נוראים בכלל אלא צלולים ולבנים וזכים וטעימים. הנה הם באים.

(ניצבים תשפ"ב)