הגרמניה שהתאהבה ביהודי

 

היא לא יכלה להפסיק להסתכל על העיניים החומות שלו. עמוקות וקצת עצובות. פעם ראשונה שהיא ראתה יהודי אמיתי

בוב גדל בני יורק, ההורים שלו היו יהודים.

היהדות שלהם היתה מושתתת על כך שהם לא קנו מוצרים תוצרת גרמניה ושחלום חייהם היה שבוב ילמד משפטים בהרווארד. פעם בשנה אמא של בוב ואחיו, אסתר, הציעה שילכו לבית כנסת כי בכל אופן זה יום כיפור, ופעם בשנה הם הרימו ראש מהטלוויזיה ואמרו לה: "מה נפלת עלינו עכשיו עם בית כנסת? מה הקשר"?

כשבוב גדל הוא סיפר להורים שלו שהוא נרשם לאיזו שהיא תכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטה אחרת בעולם, ככה הוא גם יכיר שפה ותרבות ויטייל ויפתח קצת את הראש. הם שמחו בשבילו ואמרו: "רעיון נפלא האני, רק לא בגרמניה". "אה", הוא אמר. "זה בהמבורג, גרמניה". "טוב", הם נאנחו ואמרו: "אז רק שלא תחזור עם שיקסע. להתראות מותק". והוא נסע.

סוזנה גדלה בכפר קטן ליד המבורג. המשפחה שלה דוקא היתה דתית מאד והלכה הרבה לכנסיה. בכנסיה סוזנה נדהמה מזה שמייסד הנצרות היה בכלל יהודי וכל מה שהיא ידעה על יחסי יהודים – נוצרים התערבב לה בראש. היא שיגעה את אבא שלה על זה והוא שיגע בשבילה את הכומר, אבל אף אחד לא יכל להניח את דעתה. היא היתה מסתכלת על התמונות שלו שהיו תלויות בכנסיה והעיניים שלו היו מלוות אותה גם אחרי שהיא יצאה, עיניים חומות, עמוקות ועצובות. לאף אחד מהמשפחה שלה ומהשכנים בכפר לא היו עיניים חומות. היו עיניים כחולות שמים וכחולות ים ותכלת קר ובהיר וכחול עמוק כמו אבן ספיר, אבל חומות לא היו. כשהיא גדלה זה כבר לא היה מגניב ללכת לכנסיה, אף אחת מהחברות שהיא גדלה איתן לא הלכו אז גם סוזנה לא, למרות שזה היה חסר לה מאד. ביום הראשון של הלימודים באוניברסיטה התיישב בשולחן לידה הבחור מתכנית חילופי הסטודנטים. היא לא יכלה להפסיק להסתכל על העיניים החומות שלו. עמוקות וקצת עצובות. פעם ראשונה שהיא ראתה יהודי אמיתי.

היא הסכימה לבוא איתו לניו יורק למרות שההורים שלה לא אהבו את זה בכלל, לא את זה שהיא הולכת רחוק ולא את זה שהיא משליכה פנטזיות ילדות שלה על דמות של מושיע עם עיניים חומות, היא הסכימה למרות שהיא ידעה שגם ההורים של בוב לא יאהבו את זה בכלל. שיקסע, ועוד גרמניה. תנור של א א ג הם לא קונים (מי צריך כשיש ג'נרל מוטורס באמריקה?) אז אשתו של בובי?!

האיש שמספר את כל זה לקהל הקטן שהתאסף לשמוע סיפורי חיים אמיתיים הוא רב, יש לו ילדים בכל המוסדות הכי מיינסטרימים של הציונות הדתית ושכנים וקהילה ובית כנסת.

"יום אחד", מספר הרב, "סוזנה אמרה לבובי: ג'ונת'ן שלנו כבר גדול. לא אני ולא אתה בקטע של דת, אבל בכל אופן, מה זה לגדל ילד בלי שום זהות דתית?", ובובי, בלי להרים עיניים מהעיתון, המהם. "אולי אני אקח אותו מחר לבית כנסת הרפורמי החדש שבנו בשכונה?", היא הציעה ובובי הרים עיניים מהעיתון ושאל :"למה דוקא מחר?", וסוזנה אמרה: "מחר יום כיפור", ולקחה את ג'ונת'ן הקטן לשבת לידה בבית הכנסת.

לסיפור הזה יש עוד טוויסטים בעלילה ועוד סופים מעניינים אבל כשהרב יונתן סיפר אותו לא היה אף אחד בחדר שהעיניים שלו נשארו יבשות.

אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים, על נפתולי עלילות ה' בעולם ואיך שהוא מסובב דברים, על זרע קטן שנזרע כמעט בטעות בילדה או בילד וצומח אחר כך לכיוון שלא חלמת, אבל בזמן האחרון, בגלל שזה מעסיק אותי מול הילדים שלי שהולכים וגדלים, אני חושבת בעיקר על כך שהורה יכול להתאמץ על משהו בשביל הילד שלו, משהו שישנה לו את החיים, ומהזרע הזה יצמח עץ מפואר על פלגי נחל עם פירות מתוקים ממש.

(וישלח תשפ"ב)