אין כמו התרת ספקות

רק אנחנו, הקוראים, יודעים את כל זוויות הסיפור. רק בתוכנו הספקות מותרים ואנחנו רוצים לקפוץ מהכסא באמצע קריאת התורה ולצעוק לאחים: "זה הוא! השליט מצרים הזה, זה הוא!

אם חז"ל אומרים ש"אין שמחה כהתרת הספקות" כנראה שהצד השני של המטבע הוא ש"אין קושי כספק". בסיפורי הפרשות שאנחנו קוראים עכשיו הספק הוא שחקן מרכזי בדרמות העמוקות המתחוללות על ומתחת לפני השטח, הספק והתרת הספק. אף אחת מהדמויות, לא יעקב, לא יוסף ולא האחים, יודעים סיפור שלם. לכל אחד מהם יש רק זווית אחת ידועה וכל שאר הקצוות פתוחים. הקצוות הפתוחים מכרסמים בלב ומערערים אותו.

אחיי יוסף שהשליכו אותו לבור, חזרו לגלות שהבור ריק. הספק מתחיל לכרסם בהם. מה קרה ליוסף? אם הנחשים והעקרבים שבבור היו עוקצים אותו הם היו חוזרים ומוצאים גופה. והנה, הבור ריק, אין גופה. לצאת לבד הוא לא הצליח, אז כנראה מישהו הוציא אותו. מי? לאן לקח אותו? השאלות מתחילות להתגבר כמו מפל גועש בקרבם: אולי יוסף מת שנים אחרי, אולי הוא חי? אולי הוא יצוץ פתאום ויחזור הביתה ויספר הכל? מה אבא יעשה לנו?

גם יעקב נמצא בספק. כשחזרו האחים הביתה עם כתונת הפסים טבולה בדם הם לא אמרו: "ראינו את יוסף נטרף", הם מציגים את כתונת הפסים ומבקשים מיעקב "הכר נא" ומשאירים את זה פתוח, יעקב לבדו מסיק את המסקנה המתבקשת ואומר: כנראה "חיה רעה אכלתו, טרוף טורף יוסף". האחים יוצאים "נקיים" כי הם לא משקרים ולא אומרים שיוסף נטרף אלא נותנים ליעקב להגיד את זה. ועדיין איזה ספק מכרסם בו, אולי הכותונת היא רק ראיה נסיבתית ולא מספקת בשביל לסתום את פיו של הספק. וגם יוסף עצמו בספק- הוא לא יודע מה באמת סיפרו ליעקב האחים שחזרו הביתה.

רק אנחנו, הקוראים, יודעים את כל זוויות הסיפור. רק בתוכנו הספקות מותרים ואנחנו רוצים לקפוץ מהכסא באמצע קריאת התורה ולצעוק לאחים: "זה הוא! השליט מצרים הזה, זה הוא!", רוצים לצעוק ליעקב: "אל תצטער כל כך, אל תתאבל, הבן שלך לא מת. הוא חי ומלך במצרים, רק כמה ימי הליכה ממך!".

הספק הוא פלטפורמה לחרדות, "הכל יכול לקרות" גורם לך להביט מעבר לכתף כל הזמן, להטיל ספק בכל דבר, הוא גורם לך לחשוד בכל אדם: אולי הוא האשם, אולי אי אפשר לבטוח בו? הספק גורם לך לחשוד בכל רגע: אולי ממנו תיפתח הרעה? אולי הרגע הזה שנראה לי תמים וחמים ונעים הוא בדיוק הרגע שבו יתהפך עלי הכל?

לספק יש עוד צד, הפוך בדיוק מהצד מעורר החרדות. הצד השני של הספק הוא שהוא מייצר פנטזיה. "הכל יכול לקרות". בספק אתה יכול להיות בכל מקום שתרצה, בגלל שלא קרה דבר וודאי, עדיין "הכל יכול לקרות". אתה לכאורה נמצא בכל מקום, אנשים נוטים לא "לסגור סיפור", לא לקבל הכרעות, כדי לשמור את כל האפשרויות פתוחות, שזה נחמד מאד כי הכל יכול לקרות, לצוץ, להשתנות, אבל בעצם אם אתה תקופה ארוכה מדי בכל מקום, בפועל אתה בעצם בשום מקום.

התרת הספקות היא הכרעה. היא מצמצמת את "הכל יכול לקרות" למשהו אחד ברור. אמנם יש בו ויתור על כל שאר האפשרויות, אבל ההתכנסות לאפשרות אחת מרכזת את כל הכוחות שלך להתמודד עם דבר אחד ברור. לחיות רדוף גם באפשרויות רעות אבל גם באינסוף אפשרויות טובות זה כנראה גרוע יותר מלחיות בתוך משהו ספציפי, מצומצם, גם אם יש בו קושי.

(ויחי תשפ"ג)