אנחנו לובשים בגדים יפים בגוף ובנפש לכבוד המעמד הקדוש של החגים ואחר כך 'עוברים לג'ינס', וזה תמיד מלחיץ לרדת מהמתח הרוחני
יש את הסיפור המופלא ההוא על אדם אחד שהגיע למחנות בסיביר, הוא עבד קשה כמו כל האסירים האחרים, וכנראה שהיו לו עיניים מיוחדות שהוא בכלל הצליח להרים את הראש ולהסתכל על האנשים שסביבו, עובדים, שבורי גוף, שבורי מבט. ורק אדם אחד היה אחר. היה לו גו זקוף יותר ועיניים נוצצות יותר. לדבר נוסף שם לב היהודי שלנו. הוא שם לב שהאסיר בעל המצח המואר נעלם בכל יום למשך עשר דקות. הוא החליט לעקוב אחריו באותן עשר דקות וגילה שבאותן עשר דקות הוא רץ למגורי האסירים, מוציא מתחת למיטה קופסא, מתוכה הוא מוציא ז'קט צבאי מלא מדליות, הוא לובש את הז'קט, מסלסל כלפי מעלה את קצות השפם שלו, מצמיד רגליים, זוקף את הגב ומצדיע.
לאחר זמן מה שאל אותו היהודי לפשר הדבר והוא ענה לו: "אני הייתי קצין בצבא האדום וזרקו אותי לכלא בתואנת שווא, הכל נלקח ממני ואני אסיר כמו אחרון האסירים כאן, חופר בשלג, מעמיס קורות עץ, אוכל מרק דלוח ונותן את גבי למכים. אבל פעם אחת ביום אני הולך להיזכר לכמה רגעים מי אני באמת. אני קצין בצבא האדום". עשר הדקות האלו הן מה שזקפו את גבו, האירו את עיניו, החיבור הקצרצר למהות האמיתית שלו לפני שהוא ייבלע בביצת היומיום.
ואולי עשרת הימים האלה בין ראש השנה ליום כיפור הם כמו אותן עשר דקות של הקצין הגולה. למשך עשרה ימים אתה מתקלף ממדי היומיום, מכריז על עצמך- בפני עצמך, איפה אתה רוצה להיות מונח. גם אם אתה יודע שתשקע שוב בבוץ. לצחצח את המהות, להבריק אותה עד שהיא תנצוץ, יעשה לנו עיניים נוצצות גם אם נשקע שוב בביצת היומיום. האינטרסים, המרוץ, השעמומים, הקנאות, ההתמכרויות, ההרגלים שבא לנו כבר מזמן להעיף, כל ראש השנה מחדש, ההרגלים החדשים שאנחנו רוצים לאמץ ומחזיקים מעמד בדיוק עד אחרי החגים. אני שנים מנסה לפצח, למה זה כל כך קשה? אפילו להחליט להתמיד להשתמש בחוט דנטלי זה קשה, אז בטח דברים גדולים יותר שכבר מעורבים בהם עצלות ופחד וחוסר כלים לשינוי.
ועוד סיפור קטן על בגדים, סיפור שגם בו מעורב שפם מסולסל. לא במחנה עבודה בסיביר אלא להיפך- במלון יפיפה במדבר הודי. מלון עם קשתות וצריחים כמו ארמון אלדין שנראה שצמח מתוך החולות, בכניסה אליו עומד זקיף עם מדים צבעוניים וחרב על ירכו. טיילנו במלון הזה, התפעלנו מהגנים, מהעצים בלב המדבר מהבריכה הצלולה, מהחרב של השומר וכמובן מהמחיר ההודי להפליא. פתאום הגיע אדם נאה גבוה קצת יותר מהממוצע ההודי, לבוש חליפה כחולה יפה, חולצה לבנה בוהקת, ועניבה צרה. "אתה המנהל?" שאלנו בחיוך ויישרנו קצת את הגב לכבוד הכבוד לפגוש את הבעלים או לפחות את המנהל של הדבר היפה הזה והוא צחק ואמר: "איפה, הלוואי, אני רק אחראי משמרת", והוסיף: "מה נראה לכם? שאם הייתי הבעלים הייתי בא ככה??" והצביע על החליפה, "הייתי בא בטי-שירט ומכנסיים קצרים".
אני זוכרת את הסיפור הזה בעיקר בימים האלה בין ר"ה ליו"כ. אולי בגלל שגם אנחנו לובשים בגדים יפים במיוחד בגוף ובנפש לכבוד המעמד הקדוש של החגים ואחר כך מגיע יומיום ואנחנו פושטים אותם ו'עוברים לג'ינס', זה תמיד מלחיץ או מבאס לרדת מהמתח הרוחני, מהימים המעצימים אל היומיום. אבל אולי זו לאו דוקא ירידת מדרגה אלא תחושה טבעית יותר, לא של מנהל אבל אולי של בן בית אצל ה' יתברך.
(וילך – שובה תשפ"ב)