מה האג'נדה שלכם לגבי טיולים בחו"ל?

טיולים בחו"ל, אנחנו מסבירים לילדים, לעולם לא נוגעים במהות הקשר האמיתי שלנו עם הארץ, כמו אמא אהובה היא לא נמדדת ביופי שלה, ברוחב האגמים ובירוק היערות, היא המקום בו הלב פועם

בדיוק לפני שנה ישבתי במלון דרכים בנקודה רחוקה על פני מפת העולם, על גג הפח היכה הגשם ואני כתבתי את הטור הראשון שלי כאן, ב'שבתון'. והנה, בערך חמישים טורים מאוחר יותר, אני שוב יושבת וכותבת טור והגשם יורד על גג פח אחר במקום רחוק אחר.

ג'וק הטיולים שלי עבר הרבה גלגולים, גדלתי בבית שבו חופשה זה לא חופש. חופשה זו עבודה קשה. כל יום קמים מוקדם ליום מלא ומאורגן ומנוצל. כשחברות נסעו לחופשות "בטן גב" במלונות 'הכל כלול' ובילו באטרקציות ומסעדות, אנחנו 'תפרנו' ביום אחד את הזויתן, המשושים ולקינוח את היהודיה, ומצצנו קוביית שוקולד כדי לקבל אנרגיה בדרכים. אכלנו ירקות חתוכים ושתינו מים קרים מג'ריקן עשוי מקלקר. "את הארץ צריך לאהוב דרך הרגלים", חינכו אותנו. בכלל, בבית שלנו רווחה ההבנה שיש דברים שנכנסים לך דרך הראש ויש, שדרך הרגלים. לדוגמא- אם חזרתי מחברה ושכחתי שם את התיק שלי, חזרתי ברגל, לקחתי אותו והלכתי שוב חזרה הביתה. מן הסתם אחרי כמה הליכות סרק כאלה כבר לא שכחתי את התיק. אחר כך, חיידק הטיולים התרחב לארצות אחרות- בהתחלה למקומות שיש לנו בהם בני משפחה, למקומות של שליחות, ואחר כך- סתם לטיול, מן אבולוציה כזאת של משמעות היציאה מן הארץ.

בשנים שחיכיתי בהן לחתן המיוחל ביליתי לא מעט קייצים בנסיונות לרכך את הקושי השורף ולהתמלא ממקומות אחרים, נופים שונים, שעזרו לייאוש להיות קצת יותר נוח.

כשהחתן המיועד הגיע סוף סוף יצאנו יחד לשליחויות, זוג צעיר עם ילד, אחר כך זוג פחות צעיר עם כמה ילדים. פגשנו נופים גאוגרפיים ונופים אנושיים, נופים יהודיים אבודים ו…

אחר כך המשכנו לטייל מדי פעם כמשפחה, בלי שליחות מיוחדת, לכאורה בלי אמתלה רוחנית מספקת. עם זאת, מטיול לטיול, מגדילה לגדילה של הילדים, אפשר לומר שיש סיבות רכות ונסתרות יותר מהעין, שדווקא טיול שהוא לא בארץ מחזק דברים בזהות היהודית שלנו. לדוגמא- בעוד שבארץ אתה פותח את הפה ופשוט ייפול לתוכו האוכל הכשר והנכון, פתאום בטיול בחו"ל צריך להתבונן על האוכל ולבחור אותו יותר, להבין מה זה חלב עכו"ם, פת ובישולי עכו"ם, להבין קצת תהליכי יצור ובכלל, לעמול יותר על האוכל שלך ולהסתפק באוכל פשוט ולא מעובד.

או שבת- אנחנו כל כך רגילים לשבת שיש לה מסגרות תומכות, סדר יום קהילתי, ופתאום אתה צריך לדאוג ליצור לעצמך אווירת שבת, לשמור דברים יפים שמצאת בשוק המקומי השבוע – דווקא לכבוד שבת, למצוא פרח יפה ומפה לבנה. אתה נאלץ לייצר לך את האוירה המרוממת והמיוחדת של שבת. זו משימה מעניינת, מבררת וחשובה.

גם מפגשים עם קהילות יהודיות עם יהודים שחיים בחו"ל, עם גברת שבתור למאפיה שומעת שאנחנו מישראל ומאירה פנים אלינו: "גם אני יהודיה" היא אומרת בגאווה, אבל כששומעת שאנחנו גרים בהתיישבות שמעבר לקו הירוק מיד נהפכות פניה והיא מודיעה לנו בקול כועס: "אתם המכשול לשלום". וגם עם רופא הונגרי מבוגר שנוסע בהתנדבות לעבוד עם ילדים פיליפיניים חולי לב ומספר לנו שאין לו שום קשר ליהדות, כי אחרי השואה איך אפשר, אבל הוא שם לב שהרבה חברים שהוא אסף במהלך החיים הם במקרה יהודים ושחשוב לו לספר שהוא יהודי כי אחרי השואה חייבים להיות גאים בזה. "יוצא שאני יהודי של השואה", הוא צוחק.

טיולים בחו"ל, אנחנו מסבירים לילדים, לעולם לא נוגעים במהות הקשר האמיתי שלנו עם הארץ, כמו אמא אהובה היא לא נמדדת ביופי שלה, ברוחב האגמים ובירוק היערות, היא המקום בו הלב פועם, השייכות העמוקה שלך, הד.נ.א שלך, הגנים, החינוך והמסורות שמעצבות את הזהות שלך ואותן תעביר הלאה.

(בלק תשפ"ב)