הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אני מבקש לעצור למספר שבועות את העיסוק ההלכתי בסוגיות שונות לטובת עיסוק בעולמה של פסיקת ההלכה. הסיבה לכך כפולה: הסיבה הראשונה היא שמפעם לפעם דבריי ברשימות הללו מעוררים דיון בעיקר ברשתות החברתיות ובאתרי אינטרנט שונים, וגוררים תגובות, שחלקן מתפרסמות על גבי במה זו. היכולת שלי להגיב לכל תגובה או להיות שותף בכל דיון מוגבלת, ולא פעם נראה כאילו המגיבים המבקרים (לעתים תוך שימוש בכינויים לא נעימים בעליל) יוצאים כשידם על העליונה. לכן אני מבקש לפרוש ברשימות הקרובות את האופן שבו אני תופס את תהליך פסיקת ההלכה ואת התגובה שלי לטיעונים עקרוניים שונים: כמו חשש מפני המדרון החלקלק, חוסר סמכות להביע עמדה הלכתית, ועוד.
הסיבה השנייה לעיסוק בנושא הזה, והיא המרכזית בעיני, היא שחסר מאד כיום דיון שיטתי בשאלות הנוגעות לדרך הפסיקה. יש אמנם כללי פסיקה באחרונים, אבל כללים אלה רחוקים מלשקף את האופן שבו פוסקי הלכה, במיוחד היום, פועלים. בעוד שבמדע יש עיסוק בפילוסופיה של המדע, ובכל מחקר אקדמי, מקדיש החוקר מחשבה למתודה שבה הוא הולך להשתמש (ולרוב אף מצהיר על כך), בפסיקת הלכה קשה פעמים רבות לראות על אילו עקרונות פסיקה מתבסס פוסק הלכה. איזה משקל הוא נותן לקבלה ועד כמה הוא מעניק משמעות למנהגים? כיצד יתייחס לעקרונות מטה-הלכתיים ועד כמה יפחד מהמדרון החלקלק? כמה ייצמד למסורת וכמה יעז לחדש?
כל אלו שאלות שלנו, כקוראים, חשוב מאד לדעת. שכן כדי לסמוך על פוסק הלכה כזה או אחר צריך להצליח להזדהות עם דרך החשיבה שלו והעקרונות שעליהם הוא מבסס את פסיקתו. ללא שאנו יודעים זאת קשה לנו מאד לדעת האם אמנם זהו הפוסק שברצוננו ללכת בעקבותיו. אז אמנם חוקרים מהאקדמיה ינסו לפענח זאת במחקרים שונים עבורנו, אך פעמים רבות מאד פוסקי ההלכה לא יצהירו על כך בעצמם, למרות שזהו הדבר הראשון שהיינו רוצים לדעת כשאנו קוראים את כתביהם.
הבעיה מחריפה כאשר נראה שישנם פוסקי הלכה אשר אינם אוחזים כלל בשיטת פסיקה מסוימת או באידיאולוגיה מסוימת אשר מכתיבה את פסיקותיהם. בלא דרך ובלא שיטה ברורה, הם מסתמכים פעם על אחרון כזה ופעם על אחרון כזה, פעם מקלים ופעם מחמירים, פעם מסתמכים על סיפורי הנהגות ומעשיות של רבנים גדולים כדי לדלות משם הלכה ופעם מתעלמים מכך. אחרים יעזו פעם לחדש דבר בהסתמך על דעת יחיד ופעם אחרת יקבעו שיש ללכת על פי רוב דעות, פעם אחת יצטטו את הרב עובדיה יוסף ופעם אחרת את הבן איש חי, פעם יסתמכו על ה'משנה ברורה' ופעם על 'ערוך השולחן', וכך הלאה. והדבר עלול לתעתע, כי לפוסקים הללו עומדים כל המקורות הנדרשים כדי להסתמך עליהם, בעוד שלמעשה פסיקתם היא חסרת עמוד שדרה, ומי שהולך בעקבותיה הוא כתועה ביער ההלכה, בלא שהוא יודע להיכן הוא צועד.
אם נתבונן אחורה על ספרות הפסיקה נראה שלא תמיד המצב היה כך. גדולי ההלכה, החל מהגאונים והרמב"ם, עבור בשולחן ערוך וברמ"א ועד פוסקים אחרונים, עסקו במובן מסוים (מי פחות ומי יותר) בפילוסופיה של ההלכה ולמצער בפילוסופיה של פסיקת ההלכה, וניסחו את גישתם בהקדמות לספרים שחיברו או בספרי פרשנות אחרים שלהם.
נראה לפיכך שלא פחות מהלכה, עולמנו העכשווי זקוק לפילוסופיה של ההלכה ולפילוסופיה של פסיקת ההלכה. מעט מדי עסקו בכך, והיבול אינו מספק. לכן חשוב להתחיל ולעסוק בכך, ולפחות להתחיל דיון בעקרונות הבסיסיים ביותר של פסיקת ההלכה. ללא עיסוק בסוגיות הללו, וללא שנבהיר זאת לעצמנו, עלולים אנו להפוך את ההלכה למבוך ללא מוצא, שמוביל אותנו לשום מקום.
(וישב תשפ)
