הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
כל אדם מישראל הוא אח לאדם אחר, ויחס זו הוא שמעצב את חוקי התורה השונים
התורה איננה מתחילה במתן תורה אלא בסיפורה של משפחה, והדבר אינו מקרי. התורה איננה מבקשת בכך לספר לנו סיפור היסטורי, על מוצאו הגניאולוגי של עם ישראל. היסטוריה היא דבר חשוב, אך ודאי שאין היא מטרתה הראשית של התורה, שהשמיטה מסיפוריה הרבה מאד פרטים היסטוריים. תכלית סיפור מוצאו המשפחתי של עם ישראל נועד להסביר לנו את אופיו של החוק המקראי. הנרטיב של ספר בראשית הוא המצע התודעתי שעליו יושב הנומוס (החוק), שהתגלה בהר סיני.
ספר בראשית מכונן בעם היהודי תודעה של מוצא משפחתי משותף. "כולנו בני איש אחד נחנו". עמנו מכונה "בני ישראל" וקיומנו מתחיל לא מצורה של איש מייסד אחד אלא משנים עשר שבטים-אחים. סיפור זה מעצב בנו יחס של אחווה בין איש לרעהו. כל אדם מישראל הוא אח לאדם אחר, ויחס זה הוא שמעצב את חוקי התורה השונים.
מודל האחווה הוא מורכב. כי מצד אחד אחים שונים זה מזה. לכל אח הנטייה והאופי שלו. איננו מעוניינים שכל האחים יהיו שווים. מצד שני, האחים חולקים ביניהם תודעת גורל משותפת. כולם צאצאים לאותם הורים, ומבחינה זו הם שווים. מקור משותף זה הוא שמטיל על כל אחד מהם חובת אחריות כלפי אחיו, לצד שמירה על דרכו ואופיו המיוחדים.
מי שעמד באופן בהיר על האופן שבו התורה מעצבת את המדיניות החברתית שלה לאור מודל האחווה הוא פרופ' בני פורת. במבחר מאמרים וכן בספר שחיבר פורש פורת את ההשלכות החברתיות שמיוצגות במקרא לאור מודל זה. באמצעות מודל זה הוא מבקש להציע כתוב שלישי לעומת שתי דעות המתעמתות זו עם זו ביחס למדיניותו של החוק המקראי – אלו שרואות בחוק המקראי הגנה על זכויות הקניין של הפרט לעומת אלו שרואות בחוק המקראי קריאה לצדק ושוויון חברתי. פורת, כאמור, מציע את הכתוב השלישי שיכריע ביניהן, באמצעות מודל האחווה, שמצד אחד מגן על זכויות הפרט אך מצד שני דורש אחריות חברתית מצד היחיד (ולא רק מצד המוסדות) כלפי רעהו.
הנה כמה דוגמאות, הממחישות את השלכותיו של מודל האחווה, שמביא פורת:
מבחינת הנהגת העם, מדגיש המקרא – בניגוד לתפיסות רווחות בעולם הקדום – שכל בעלי התפקידים מצויים באותה דרגה של שאר העם. כך, המלך נבחר מ"אחיו"; הלוי נוטל נחלה ב"קרב אחיו"; השופטים מצווים "שמוע בין אחיכם"; ואפילו הפושע שלוקה בבית הדין, עונשו מוגבל פן יתקיים בו "ונקלה אחיך לעיניך". אין אפוא בעל שררה שהוא מעל העם. כולם אחים, מהמלך והשופטים הנישאים ועד הפושע שמקבל את עונשו.
מודל האחווה גם עומד ברקע האחריות שמטילה התורה על האדם ביחס למצבו הכלכלי של רעהו. "כי ימוך אחיך" מציירת התורה, ומחייבת את האדם לתת הלוואה לשכנו העני, ואף לעשות זאת בצורה בלתי רווחית בעליל – ללא ריבית ("לא תשיך לאחיך נשך כסף") והגבלות חמורות על נטילה ושימוש במשכון. לכאורה אין בדינים אלה היגיון. הרי בשוק חופשי, אם ברצוננו לעודד הלוואות יש לאפשר לקיחת ריבית, לכל היותר תוך רגולציה מסוימת. אבל לתורה דרך אחרת. היא לא משתמשת במודל השוק כדי לסייע לעניים אלא במודל האחווה. וכשאדם חש שהעני הוא אחיו, הוא מתאמץ לסייע לו בהלוואה, גם בלא כוונת רווח. על פי פורת, אתיקת האחווה היא גם שעומדת בבסיס הצדק החלוקתי שבמקרא, ששיאו בדין שמיטת חובות. והדברים ארוכים.
את אתיקת האחווה סיכם בלשון הזהב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים י, ב): "כל ישראל והנלוה אליהם כאחים הם… אם לא ירחם האח על אחיו מי ירחם עליו?".
כשמתבוננים על דיני התורה במבט שכזה ניתן למצוא את תרומתה האפשרית האדירה למדיניות הרווחה של ימינו. בין קפיטליזם לסוציאליזם מוקצנים ניתן לאמץ את מודל הביניים, שמדבר בשפה של אחריות חברתית הצומחת מתחושת אחווה. כל אח הוא שונה, אך באותה עת כל אח מחויב לסייע לאחיו לחיות חיים הוגנים וראויים.
(סוכות – האזינו תשפ"ב)
