הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
אינני רואה כל קשר בין הבקיאות ההלכתית הנדרשת במבחני ההסמכה לרבני הקהילות
ראינו ברשימות האחרונות את מורכבותו של התפקיד הרבני כיום, אשר ממלא פונקציות שונות. על מורכבות זו באה מורכבות נוספת, הנובעת מאופי התפקיד הרבני – אינו דומה תפקיד רב קהילה לתפקיד רב שכונה או רב עיר, ואינו דומה תפקידם של אלה לתפקידם של רבנים ראשיים למדינת ישראל. לכל אחד סמכויות שונות וממילא דגשים שונים בתפקידו.
הבעיה היא שכיום כל סוגי הרבנים הללו נתפסים באותו האופן, עוברים מסלול הכשרה זהה וגם מבחני הסמכה זהים במהותם. אין הבחנה בין הכישורים השונים הנדרשים מהם ואין התייחסויות לתפקידים השונים שהם ממלאים.
כיום, כדי לקבל סמיכה לרבנות רשמית ממדינת ישראל, אדם צריך ללמוד בכולל הלכה ומשם לגשת למבחני הסמכה. הבחינות תעסוקנה אך ורק בענייני הלכה, ויציגו בפני הנבחן סיטואציות מורכבות שבהן יצטרך לפסוק ובכך לבטא את בקיאותו ההלכתית. נדיר מאד יהיה למצוא במבחני ההסמכה שאלות שהתשובות עליהן פשוטות, בלא שיש סביבן מחלוקת.
מי שעובר מבחני הסכמה בשש בחינות יוסמך לרבנות קהילה או שכונה. מי שיעבור תשע יוסמך כרב אזורי, ושתים עשרה כרב עיר (בחינות לדיינות הן סיפור אחר). הסמכה לרבנות עיר מספיקה כדי להתמודד למשרת הרב הראשי לישראל, כאילו היה התפקיד הממלכתי הכבד הזה זהה לניהול הלכתי של עיר (נזכיר שלמדינה אין עירוב, לא מקווה וגם לא מערך כשרות או נישואין, הנמצא בסמכות רבני עיר, כל אחד במקומו).
גישת הסמכה זו רחוקה מלקלוע לתפקידים שאליהם היא מכשירה. רב קהילה למשל – האם באמת הוא צריך לדעת לפסוק הלכה בסוגיות כה מורכבות? האם עליו להיות כה בקיא במקורות ההלכה? השאלות ההלכתיות שרב קהילה נשאל אינן מורכבות יתר על המידה ולרוב יש להן תשובה בספרי ההלכה המקובלים – בילקוט יוסף או בפניני הלכה.
השאלות גם חוזרות על עצמן, עד שמי ששימש בתפקיד כמה שנים כבר יהיה קשה להפתיע אותו בשאלה הלכתית. אינני רואה כל קשר בין הבקיאות ההלכתית הנדרשת במבחני ההסמכה לרבני הקהילות. במקום הלכה בעיון, הייתי מסתפק עבורם במבחן בקיאות הלכתי רוחבי במגוון רחב של תחומים (רב קהילה צריך להיבחן גם על חגים למשל), שבהם יצטרכו לדעת רק את השורה התחתונה, הלכה למעשה. במקום החומר שירד, הייתי מוסיף להם מבחנים בתנ"ך ובמחשבה יהודית ואף עורך מבחני אישיות כדי לבדוק האם יש להם אישיות מנהיגותית. מלבד זאת הייתי מכשיר אותם במגוון הכשרות, כמו דיבור בפני קהל, ליווי רוחני – כישורים שכיום הם מקבלים בהכשרות של עמותות חיצוניות לרבנות.
את ההתעמקות ההלכתית והפסיקה במקרים מורכבים הייתי מכניס אל מבחני רבני העיר. כמי שאחראים על המערכים ההלכתיים בעיר שלהם, כמו כשרות, נישואין ומקוואות, אנו מצפים שהם יהיו תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שיוכלו להורות הלכה במצבי ספק מורכבים. רבני הערים צריכים להיות האוטוריטה ההלכתית הגדולה באותן ערים. כיום, במקומות רבים המצב אינו כזה. בגלל אופיו הפוליטי של התפקיד, ישנן ערים שבהן נבחרים רבנים שאינם ראויים לשאת את תואר ה"מרא דאתרא" והם מוסרים את ההכרעות בידי תלמידי חכמים אחרים בעירם. כך מאבדת סמכותו של רב העיר את יוקרתה.
רבנים ראשיים לישראל הם סיפור אחר. מהם אנו מצפים לרמה אחרת של ידיעת התורה, שכן הם האמורים להתוות את המדיניות של התורה וההלכה ביחס לכל המדינה. בעולם מתוקן, רבנים ראשיים היו גדולי הדור. גדול דור אמיתי לא זקוק למבחנים כדי שיהיה גדול דור. גדולתו נקבעת על ידי הציבור שרואה בו גדול. את הדמויות הללו היה עלינו למנות כרבנים ראשיים, גם אם לא עברו אפילו מבחן הסמכה אחד.
כיום המצב רחוק מכך, ואת זאת יש לתקן.
(במדבר תשפ"ג)
