אין תשובה בלי זמן

התשובה הינה רעיון, תובנה, יסוד אמוני, ישות מטאפיסית. העולם- כפשוטו. מה המשמעות, אם כן, של האמירה החז"לית שלפיה התשובה נבראה קודם שנברא העולם? ומה היה קורה אילו נבראה התשובה יחד עם בריאת העולם או לאחריה?

בפשטות, העולם יכול להיווצר רק על רקע קיומה זה מכבר של התשובה, בדומה לתורה ולשאר חמשת הדברים שנבראו קודם לבריאת העולם. כאשר ישות א נבראת לפני ישות ב, פירוש הדבר כי ישות א מעניקה את זכות הקיום לישות ב. קל להבין זאת כאשר מדברים על התורה. בהינתן כי התורה היא התוכנית לבריאת העולם וניהולו, הכרחי לומר כי התוכנית קודמת לביצוע, קודם מתכננים לאחר מכן מבצעים. להיפוך בסדר הזמנים אין משמעות אנושית.

מהו באופן סכמטי רעיון התשובה? שלשה רכיבים הכרחיים לתיאור כל התהליך. נקודה א', ממנה מתחיל התהליך, נקודת המוצא. נקודה ב', נקודת המציאות, הנקודה אליה הגיע האדם. תנועה המאפשרת מעבר מנקודה א' אל נקודה ב' וההיפך. בתהליך של חזרה בתשובה, האדם 'יורד' ממעמדו הרוחני בו שהה בנקודה א' אל מעמד נמוך יותר אל נקודה ב'. כאשר הוא מבצע את התנועה ההפוכה מב' אל א', אנו מכנים זאת – חזרה בתשובה.

התנועה מתאפשרת רק על ידי גורם המכונה זמן, שהוא עצמו מושג מופשט אך אחד מן הנבראים. תנועה מא' לב' אפשרית רק כאשר א' וב' מובדלים ו'רחוקים' זה מזה, שאלמלא כן, אם הנקודות מתלכדות, אין הבחנה בין שני המצבים, אין ירידה, אין 'חזרה בשאלה' ואין 'חזרה בתשובה', זהו מצב סטטי, שאינו קיים בהוויה האנושית.

הקשר הזה בין זמן ותשובה מעניק לאמירה החז"לית הנ"ל  משמעות מרתקת. הואיל והבורא החליט קודם לבריאה על בריאת מושג התשובה, יש צורך לברוא יחד עם העולם את הרכיב ההכרחי לקיומה של התשובה, דהיינו את גורם הזמן.

מכאן כל התורה העצומה של היהדות הנוגעת בזמן מכל היבטיו. הזמן הוא הגורם המטאפיזי המעניק לכל דבר בחיינו את משמעותו. ההבדל, לדוגמה, בין קידוש ביום שבת המהווה מצווה מדאורייתא לבין קידוש ביום חול המהווה עבירה, הוא רק גורם הזמן, שהרי טכנית מתבצעת אותה הפעולה.

התיקון, המכונה תשובה, מוטל רק על האדם בהיותו 'נזר הבריאה' ובשל היותו 'לא עשוי' עד הסוף. בריאתו טרם הושלמה כשאר הברואים שנבראו לפניו. ההשלמה של בריאתו המתרחשת כל זמן היותו, מטילה על כתפיו הצרות את ההובלה של תיקון עולם ומלואו, "לתקן עולם במלכות ש-די". כדי לאפשר את התיקון צריך כאמור לעיל זמן. זמן מאפשר תנועה, ותנועה מחייבת בריאה של עולם, כדי שיהיה מושא של תנועה.

(ניצבים תשפ"ב)