ראש השנה – יום דין?

בתודעה הציבורית, לראש השנה נזקפות שתי משמעויות: היום הראשון של השנה, והיום בו האדם נידון בפני בורא עולם. בין שתי המשמעויות הללו קיים קשר הדוק, שכן לכאורה אין יום מתאים יותר מהיום הראשון של השנה, כדי לערוך בו דין וחשבון לאדם ולהכריע מי "בקיצו ומי לא בקיצו… מי יעני ומי ייעשר".
ואולם, האמנם יש לתודעה זו הצדקה? האם כה פשוט הדבר שראש השנה הוא יום הדין?
נפתח בהיבט התיאולוגי. מה משמעותה של הקביעה שהאדם נידון בראש השנה? וכי ניתן להעלות על הדעת שביום זה נגזר עליו אם ימות, יעני או ייעשר? והרי שערי תפילה ותשובה פתוחים תמיד, ואדם יכול לשוב בתשובה בכל יום ובכל רגע במהלך השנה. כיצד ניתן אפוא להעלות על הדעת שבראש השנה דינו נחתך? אכן, התלמוד הבבלי מזכיר את דעתו של התנא רבי יוסי שסירב לזהות את ראש השנה כיום דין וקבע ש"אדם נידון בכל יום" (ראש השנה טז, ע"א). בהמשך, התלמוד תמה כיצד אנו מתפללים בכל יום על חולים שיתרפאו, אם גזר דינם נקבע בראש השנה:
"אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי (=על החולים ותשושי הכוח)? כמאן – כרבי יוסי. ואיבעית אימא: לעולם כרבנן, וכדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".
על פי התלמוד, ישנן שתי דרכים להסביר כיצד אנו מתפללים על החולים מידי יום. או שאנו פוסקים את עמדתו של רבי יוסי, ואז ראש השנה איננו יום דין, או שאנו מקבלים את הדעה שראש השנה הוא יום דין אלא שיפה תפילה גם לאחר גזר הדין. הבעיה היא שגם אם נקבל הסבר אחרון זה, לא ברור מה המשמעות של גזר הדין אם תפילה יכולה לשנותו, וכבר התפלפלו בכך ראשונים ואחרונים (ראו תוספות שם). בכל מקרה, מסוגיה זו ברור שהקביעה שראש השנה הוא יום דין כלל אינה פשוטה מבחינה מחשבתית.
הבעיה הגדולה יותר היא שלזיהויו של ראש השנה כיום דין אין מקור לא בתורה ולא בספרות חז"ל הקדומה. צר המקום מלהאריך בעניין זה, ועל כן נסתפק בראשי פרקים בלבד. בתורה, לא רק שראש השנה איננו מוזכר כיום דין אלא שהוא כלל לא מוזכר כיום הראשון של השנה. התורה מציינת מפורשות שזמנו של ראש השנה הוא "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא כג, כד), ואין הוא החודש הראשון בשנה, שמתחילה מניסן. גם כינויו של היום– "זכרון תרועה" (שם) או "יום תרועה" (במדבר כט, א)– איננו מרמז על היותו ראש השנה או יום הדין.
מגמה זו ממשיכה גם במשנה. אמנם רבי יהודה הנשיא קורא למסכת 'ראש השנה' כך, אבל כבר בראשיתה הוא קובע שישנם "ארבעה ראשי שנים" (א, א). כלומר, ראש השנה הוא מושג יחסי. לעניין שנת שמיטה ראש השנה חל בא' בתשרי, אבל לרגלים דווקא א' בניסן הוא ראש השנה, ולמעשר בהמה דווקא א' באלול הוא ראש השנה. משמע, אין ראש השנה אחד ויחיד אותו מציינים.
במשנה השנייה אנו מוצאים אותו מהלך בנוגע לאופיו של החג כיום דין. המשנה פותחת בקביעה ש"בארבעה פרקים העולם נידון" (א, ב), ממנה עולה שאין יום אחד שבו א-לוהים דן את הכל, אלא בכל רגל א-לוהים דן את היבול המבשיל בו. חדי עין גם יכולים להבחין שהדין הנוגע לראש השנה "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (שם), חריג בסגנונו הספרותי וכנראה הוא תוספת מאוחרת למשנה שלא דיברה בראש השנה כלל ועיקר.
נמצא לאור כל זאת, שקשה למצוא בסיס מוצק במקורות הקדומים לזיהויו של ראש השנה כיום דין, ואם כן עולה השאלה מה עיקרו של יום זה, ומנין בכל זאת צמחה התודעה הרואה בו יום דין. בכך נעסוק אי"ה ברשימה הבאה.
(כי תבא תשעז)