ראש השנה כחג של יום אחד באתיופיה

אפתח בכך שאני שמח מאוד שיש רבים שקוראים את הטור השבועי במדור זה ולעתים מגיבים לי ומבקשים הבהרה, הרחבה, הוספה או אפילו מביעים אי הסכמה. בדרך כלל אני עונה למגיבים באופן אישי אך הפעם ברצוני להביא שתי תגובות שקיבלתי בשבוע שעבר בהקשר דיני מוקצה בשבת (נתינת כסף מזומן בשבת כנהוג בעולם האתיופי) ומצוות הבאת הביכורים הנהוגה באתיופיה. וכך נשאלתי: "האם הבאת ביכורים אינה מצווה שמקיימים רק בארץ ישראל? איך יהודי אתיופיה קיימו מצוה זאת באדמת גלות אתיופיה?"

תגובה אחרת מתייחסת לדיני מוקצה בשבת ועוד עניינים: "אני עוקב אחרי הטורים שלך בשבתון ושמח להכיר עוד מנהגים ועדות אבל לצערי מצטייר תמונה 'בעייתית'. לכאורה אתה מנסה לצייר קהילה יהודית עם מסורת אבל ככל שאתה מביא את המנהגים במקרה הפחות טוב אלו קראים ובמקרה הגרוע יותר- שומרונים… אם אתה רוצה להשתמש רק בתורה כמדד אז אתה לא הראשון, קדמו לך הצדוקים ולאחריהם הקראים, אבל אנחנו, שקיבלנו על עצמנו את מסורות חז״ל ואת ההנהגה הרבנית, יודעים ששמירת שבת היא ע״פ אשר יורוך".

אז כך בנוגע למצוות ביכורים הנוהגת בחו"ל. כותבת שושנה בן דור: "משום שביתא ישראל העתיקו במודע כל כך הרבה דברים מחוק התורה, כולל המודל להנהגה דתית, רק טבעי היה שיעתיקו את הבאת הביכורים". יוסי זיו מביא את מסכת ביכורים הקושרת בין הבאת הביכורים לבית המקדש ולהלכה נפסק שהביכורים הם מהמצוות התלויות בארץ ובמקדש "אולם, היו שראו בהבאת הביכורים חובת הגוף שנוהגת בכל מקום. התוספות על בבא בתרא פא… מביאים שלוש הוכחות לכך שמצוות הביכורים חלה על האדם ולא על הפרי, ולכן אינה תלויה בארץ" (חג ומועד בביתא ישראל). כלומר, יהודי אתיופיה ממשיכים מסורת ישראל עתיקת יומין, שלא התקבלה להלכה במסורת הרבנית.

אותו הדבר בנוגע לראש השנה שכאמור, באתיופיה נחגג במשך יום אחד בלבד. גם כאן בארץ היה זה המנהג כפי שמציין דב הרמן: "במשך כמה מאות שנים ציינו בארץ ישראל את ראש השנה רק יום אחד, אולם חכמי פרובנס, ובעקבותיהם גם גדולי חכמי ימי הביניים – הרי״ף, הרמב״ן, הרמב״ם והרא״ש – פסקו שחייבים לציין את ראש השנה יומיים כי אסור לשנות ממנהג אבות, ולפיכך במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה חזרו יהודי ארץ ישראל לציין את ראש השנה יומיים, וכך פסק אחר כך גם השולחן-ערוך" (מעגל השנה). שוב אנו רואים שמנהג יהודי אתיופיה אינו זר, ההיפך – זהו המנהג הקדום.

התורה אינה מציינת את ראש השנה כיום הדין, אלא כ"זכרון תרועה" או כיום תרועה". זיהויו של ראש השנה עם יום הדין מצוי בצורה מפורשת רק בספרות התנאים. ראש השנה נקרא "ברהן סרקה" – "זריחת האור", אור השנה החדשה. סבי מורי היה אומר שזוהי זריחת האור הראשון, שברא ה' במעשה בראשית. הקהילה מאמינה שתחילת בריאת העולם והאדם היתה בתשרי. שמו הנוסף של ראש השנה הוא "תזכר אברהם" כלומר זכירת אברהם, שכן על פי המסורת של הקהילה עקדת יצחק היתה בראש השנה. בערב החג כולם ירדו לנהר, לרחוץ, לטבול ולהיטהר לקראת החג. לאחר הטבילה לובשים בגדי לבן או בגדים חדשים או מכובסים, ומקבלים את החג. בשמחה וברעדה צועדים כולם לבית הכנסת (מסגיד). למחרת היום מוקדם בבוקר היו מתכנסים בבית הכנסת, במרכז הכפר, ומתחילים בתפילת הבוקר. ביום זה נהגו הכהנים לקרוא בספר מיוחד- "גדלה אברהם", המספר על מותו של אברהם אבינו. לאחר תפילת הבוקר היו יוצאים לחצר בית הכנסת ושם קידשו הכהנים על "מסוואית" (לחם מיוחד הנאפה לכבוד חג ראש השנה), בצעו מהפת וחילקו לקהל. מיד בתום הטקס כל אחד הלך לביתו לסעוד את סעודת החג. כלומר, באתיופיה לא היה זכר ליום הדין. אז, ודאי שיהודי אתיופיה הם יהודים גמורים, וודאי שהם מקבלים את התלמוד ואת מסורת חז"ל.

מתוך כך דומה שהוויכוח בין הקייסים ובין העולם הרבני נעוץ באופן שיש לנהל את המפגש בין שניהם. מדינת ישראל ייחודית בהיותה מדינת מהגרים שנוסדה על ידם. ובאשר זאת – עד כמה החברה היהודית בארץ ישראל מבססת את ה"אנחנו" על העבר ועד כמה  על תוכנית לעתיד משותף? גם היום הייתי מציע שנזכור שאחת הסיבות העיקריות לחורבן הבית השני היא הגישה ההיררכית והשיפוטית לקבוצות השונות שהרכיבו אז את העם היהודי. אתם ניצבים היום כ-ו-ל-כ-ם, אומרת לנו התורה; ראשיכם, שבטיכם, חוטבי עצים ושואבי מים, כולם ביחד עם השוני אבל באופן שיווני, עומדים כולם יחדיו. במצב כזה של אחדות (ולא של אחידות) נפנה כולנו ונמליך את הקב"ה ובעצם נוריד את הקב"ה לשדה. ה' הוא הא-לוהים.

(ניצבים תשפ"א)