יום הפירמוט הגדול

ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבוא יבוא

הגר"י בלאזר זצ"ל שאל בשם הגר"י סלנטר זצ"ל כך: "מדוע לא צווה הקב"ה לעשות יום הכפורים מקודם, ואחרי שטיהרו מעוונותיהם יעשו ראש השנה ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה"?

בשמו של הסלנטר מובאת התשובה הבאה. ליבו של האדם אינו נפתח בבת אחת, זוהי פעולה איטית המתרחשת בשלבים. סליחות ותקיעות שופר עשויות לפתוח את סגור הלב הקשה. עשרת ימי תשובה מעניקים את זמן ההסתגלות ההכרחי או אז יגיע הלב בהכנעה ליום הקדוש.

יותר מכך, קיים כאן גם יסוד של הדרגתיות בו אנו עוברים מדין הגשמיות: 'בני, חיי, ומזוני', הנדונים בראש השנה אל הנשגבות הרוחנית של יום כיפור בו נדונות נשמותינו. "כאשר האדם יחם לבבו בבקשתו הגשמית אולי יוכל לצעוד הלאה אל הרוחני". כך או כך, הסברים אלו מתייחסים אל המימד הפסיכולוגי של התשובה. הקב"ה ריחם עלינו והפך את סדר המועדים הללו כדי להיטיב את סיכויינו לעמוד בדין. לו יום כיפור היה קודם לראש השנה, אדם שהיה עובר את חווית יום כיפור ללא השפעה אמיתית על יצרו, היה עניין זה עצמו מתווסף לו לדינו והיה חלילה מחמיר את מצבו ואת מצב נשמות ישראל.

אפשר להשיב על שאלה זו בבחינה מדוקדקת יותר של מהות הכפרה ויום כיפור עצמו. כאשר אדם חוטא הוא עושה זאת בתרתי. הוא פוגע בעצמו בבחינת 'טמטום הלב' והוא גם גורם לחילול השם. גם אם הוא אנוס ואינו פוגע בעצמיותו, הוא בכל זאת הביא עברה לעולם וגרם לחילול השם. תהליך הכפרה מקביל אף הוא לשתי בחינות אלו. כפרה לאדם בשל היותו אדם ובשל 'טמטום ליבו' היא כפרת 'גברא'. כפרה על השפעת חטאי האדם היא כפרת 'חפצא'.

גם למאן דאמר כי 'עיצומו של יום מכפר' גם לאלו שאינם שבים, הסדר של ראש השנה ולאחריו יום כיפור הוא סדר מחייב. יום הכיפורים עושה מעין 'ויש' ו'פירמוט מחדש' של המערכת הרוחנית הפנימית של האדם וגם של השפעת חטאיו בעולם. את ה'פירמוט מחדש' אנו מבצעים במערכת רק אחרי שהמערכת יצאה מאיזון והיא בחוסר תפקוד. ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבוא יבוא, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך.

הליקויים של ה'חפצא' וה'גברא' המצטרפים בעשרת ימי תשובה, מעצימים את גודל החטא, דווקא בשל תכונותיהם של הימים הללו. בסופם חייב להגיע פתרון אולטימטיבי שיאפשר כפרה שלימה.

(שבת שובה תשפ"ב)