בין זכות למוסר

זכות חוקית לא אומרת בשום צורה שהמעשה מוסרי

"זכותו לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע באחרים"; "זה הגוף שלו, זכותו לעשות אתו מה שנראה לו". כמה פעמים אנחנו שומעים משפטים כאלה בימינו? כל הדיון המוסרי רודד לשאלה אחת בלבד: האם מעשה מסוים פוגע באחרים, או לא? אם הוא פוגע – זה אסור, ואם לא – "זכותו המלאה" של כל אחד לעשות אותו, ולאף אחד אין זכות למנוע זאת ממנו.

הבעיה היא, שהשיח הזה מבלבל באופן קבוע בין המוסר לבין השלכותיו החוקיות. דהיינו, השאלה "האם X הוא מוסרי" מיתרגמת אוטומטית לשאלה "האם מוצדק לכפות על אנשים לא לעשות X". ומכיוון שהמגמה היום היא לצמצם כמה שיותר את הכפייה השלטונית, מתוך חשש ממשטרי עריצות למיניהם, הרי שהגישה הרווחת היא שמותר לאסור בכפייה רק מה שפוגע באחרים. ומכך גוזרים אנשים את המסקנה ההפוכה: אם אסור לכפות על X, הרי שאין עם X שום בעיה מוסרית. ולכן, "זכותו של כל אחד לעשות X".

אלא שהמוסר עצמו לא אמור להימדד לפי שאלת הכפייה דווקא. ישנם דברים רבים שמוסכם שהם בלתי מוסריים, למרות שאין נגדם חקיקה או כפייה כלשהי. לא מוסרי לצחוק כשמישהו נכשל או נופל, לא מוסרי לשדל מישהו להתחיל לעשן, לא מוסרי לכנות מישהו בשם גנאי או להעליב אותו. אבל במקרים אלה – למרות שיש בהם פגיעה באחרים! – החוק לא מתערב, משיקולים שונים. כך שמבחינה חוקית, אפשר לומר ש"זכותי המלאה" לעשות את הדברים האלה – אבל מבחינה מוסרית ברור שהם פסולים.

ברגע שמבינים את ההפרדה הזו, בין המישור החוקי למישור המוסרי, הרי שאפשר למתוח ביקורת על כל מיני מעשים וצורות התנהגות ולגנות אותן מבחינה מוסרית, בלי לדרוש לאסור עליהן בחוק. אפשר לומר ש"זכותו" של מישהו לחיות חיי הוללות ושכרות, או להטיל מומים בעצמו, במובן זה שאין למנוע אותו בכוח – ועדיין לטעון שהתנהגותו אינה מוסרית. למעשה, אפשר להגדיר קטגוריה שלמה של המוסר ש"בין אדם לעצמו", ולקבוע מה נחשב שם מוסרי ומה לא, ועם זאת להסכים שכפייה בפועל תהיה רק על התחום ש"בין אדם לחברו". העיקר הוא להבין שזכות חוקית לא אומרת בשום צורה שהמעשה מוסרי.

(וילך תשפ"ב)