הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
האם אנחנו מסוגלים לפעמים להתחבר לאני האמיתי שבתוכנו?
אני מדמיין לעצמי מציאות, שבה כל בני האדם נאלצים ללבוש בקביעות שריון מתכת כבד, העוטף אותם מכף רגל ועד ראש. בתוך השריון הזה הם כלואים 24/7, מבלי שביכולתם להסיר אותו אפילו לרגע. השריון מסתיר את פרצופיהם של האנשים, וגם משנה את קולם וגורם לו להישמע מתכתי וזר. הוא אמנם מאפשר להם לתפקד ולפעול בסביבה עוינת, אבל בה בעת הוא גורם לניתוק וריחוק בין אנשים: באותו עולם, אף אחד אינו רואה לעולם את פרצופו האמיתי של אדם אחר או שומע את קולו, או אפילו את שלו עצמו. אין אפשרות למגע פיזי, לחמימות אנושית, לליטוף או לנשיקות. לכל היותר שתי חליפות שריון יכולות להתחבק במסורבל זו עם זו – מה שלא מתקרב כמובן לחיבוק אוהב אמיתי. אנשים יכולים לדבר וליצור קשרים אחד עם השני, אבל מחיצות המתכת חוצצות ביניהם בקביעות ומונעות מהם כל אינטימיות או היכרות מעמיקה. הפרצופים היחידים שהם מכירים הם קסדות המתכת האטומות והקולות היחידים שהם שומעים הם מתכתיים וחלולים. אבל זה לא מפריע להם כפי שאפשר לצפות, משום שהם אינם מכירים מציאות אחרת. כולם נולדו לתוך השריונות האלה (שגדלו איתם לאורך חייהם), עד שהם רואים אותם כחלק מגופם, לא כמשהו חיצוני להם, ואינם מרגישים כלואים או מוגבלים.
זה נשמע קודר ומרתיע למדי, אבל במובן מסוים אנחנו חיים בעולם כזה. גם אנחנו נולדים בתוך גוף בשר ודם, העוטף את מהותנו האמיתית ומסתיר אותה. אנחנו רגילים לחשוב על הגוף הזה בתור "אני", אבל הוא אינו אלא לבוש. כאשר אני מסתכל במראה, הפרצוף שמולי הוא לא אני האמיתי אלא המסכה שמסתירה אותי. הגופים שלנו חוצצים בין הנשמות: לעולם איננו יכולים לראות או לשמוע את נשמתו של אדם אחר, אלא רק לתקשר באמצעות מילים והבעות פנים פיזיות, ולנסות להבין באמצעותם מה מתחולל בנפשו. אנחנו יכולים ליצור מגע פיזי, שאכן מוביל לרגשות קרבה וחיבה, אבל הנשמות לא יכולות להיפגש ישירות כמו בעולם העליון. וכמו האנשים במשל, גם לנו זה לא מפריע, כי התרגלנו לראות את הגוף הזה כחלק מאיתנו.
האם אנחנו מסוגלים לפעמים להתנתק ממנו ולהתחבר לאני האמיתי שבתוכנו?
(סוכות – האזינו תשפ"ב)
