כשהילדים שלי חזרו הביתה עם אקדח על שרשרת

הרבה רגשות טבעיים של נקמה ופחד שמתורגם לשנאה עולים אצל הנוער שלנו, שרואה כמונו ובטח הרבה יותר, את כל הסרטונים: מחבלים יורים בזמן אמת, דגלי ישראל נעקרים בירושלים

בדרך הביתה בעיקול הכביש עמדו שני ילדים מהכפר הסמוך וכיוונו אלי משהו ארוך וצר. הכבשים רעו בשקט לידם. בשניה הזו שחלפתי על פניהם הספקתי לראות את הילדים, הכבשים, המשהו הארוך והצר, הספקתי להילחץ והספקתי לקלוט שזה סתם מקל ולהירגע. הספקתי גם לראות שהילדים צחקו, זה הספק לא מבוטל לחצי שניה. בדקות הבאות והארוכות בדרך הביתה הספקתי לפתוח בראש את התמונות האלה אחת – אחת ולחשוב עליהן. הספקתי לפרק את הפחד לתמונות אמיתיות ולחשוב מה היה קורה אם זה היה נשק אמיתי, אם הם היו גדולים יותר וצלפים טובים.

חשבתי כמה שאולי מבחינתם זה תמים: סתם לעשות 'פיו פיו'. זה משהו שבנים עושים לארוחת בוקר, הופכים כל אינסטרומנט לרובה ועושים כאילו מכוונים למטרות. אני מכירה את זה מהבית, כמו שאומרים. יש לי ארבעה בנים ברוך השם, כל מלפפון וכל בקבוק קולה הם בפוטנציאל הדמיון רובה. יש בתים שאין אצלם אפילו רובה מים. שום דבר שיש לו ריח מיליטנטי גם אם הוא בצבע סגול ויורה בועות סבון. גם אני ניסיתי לא להכניס הביתה רובי צעצוע, החזקתי מעמד עד גיל שלוש של הבכור בערך, אחר כך הוכרעתי על ידי כוחות השוק של הבית שגברו עלי. היום יש אוסף של קליעים בקופסא יפה, כמו שאני אספתי מפיות.

השבוע חזר ילדון הביתה מנסיעה לבית הספר וסיפר שראה בכפר בדרך נערים עם החולצות האלה שהולכות אצלם עכשיו, חולצות טי שחורות עם הדפס של אם – 16. התבאסנו על החולצות המסיתות האלה ועל החינוך הנוראי. יום למחרת חזרו הילדים הגדולים הביתה עם שרשרת שתלוי עליה כדור של אקדח, "יש כאלה עם חריטה של שם", הם סיפרו לי בהתלהבות. סיפרתי להם שכשאני הייתי נערה מכרו במדרחוב גרגר אורז עם שם, אבל אורז כבר לא מעניין היום. גם בלי ההשוואה לחולצות ביקשתי שייפרדו מהשרשרת הזו. לא צריך להחזיק על הצוואר קרוב כל כך ללב ולנשמה כדור של רובה.

זה היה לא קל. "זה סתם, השרשרת הזו", הם טענו והבטיחו לי שהכדור בכלל לא עובד. (למרות שאני באמת לא מבינה כלום באמל"ח מצחיק אותי שהם חושבים שעד כדי כך). אחרי שהשרשרת הונחה אחר כבוד במגירה, חשבתי עליה עוד. מה זה הכדור המתנדנד על הצוואר הזה? האם הוא משרה תחושת בטחון? לא שטכנית אפשר להשתמש בו, אבל אולי בגלל החוויה הפנימית ש"אני יודע גם להיות קרוב לחומרים האלה ואני לא אהיה פראייר אם יהיה צורך"? האם הוא שונה מהחולצה השחורה? במה בדיוק?

אני נוטה לחשוב שהשרשרת והחולצה אולי לא כל כך שונים כאקססוריז שהם משמשים, אבל שונים מאד בעיקר בהנעה לפעולה שהם יוצרים. בסוף דברים נמדדים בתוצאות. אני מאמינה שאצלנו השרשרת היא פריט נעורים שולי בתוך כל עולם התוכן הערכי והמוסרי שאנחנו משתדלים לצקת לנוער לתוך הלב, ואני חושבת שאצלם החולצות הם מרצ'נדייס לעולם התוכן שיוצקים לתוך הראש של הנוער. בתפילות יום שישי, בבית ספר, בקייטנות, בטיקטוק, ראיתי השבוע לא מעט, סרטוני אימה של גרזנים מתנופפים ברוח לעת שקיעה בזוויות צילום יפיפיות.

בשבוע שעבר כשנמנע בחסדי ה' ובאומץ לב פיגוע ביישוב שלנו- תקוע, הבנתי שוב שבסוף דברים נמדדים בתוצאות. נסיון לפיגוע לא יזכה את בעליו בעונש כמו של מי שהצליח להוציא את הפיגוע לאור, למרות שמבחינתו הוא היה שם במאה אחוז הסכמה ורצון לרצוח, הנסיבות וההשגחה לא עצרו אותו מלרצוח, אלא עצרו את הקורבנות מלמות.

הרבה רגשות טבעיים של נקמה ופחד שמתורגם לשנאה עולים אצל הנוער שלנו, שרואה כמונו ובטח הרבה יותר, את כל הסרטונים: מחבלים יורים בזמן אמת, דגלי ישראל נעקרים בירושלים. לעבור את הרגשות הטבעיים ולעלות לקומות הגבוהות יותר של הקיום. זה באמת לא קל. אנחנו אומרים להם, אבל זה חלק מרכזי מהקטע שלנו כיהודים, כאנשים שמחוברים למוסר עליון ופנימי עמוק, אנחנו צריכים לעבוד קשה מאד כדי לפרק את הרגשות האלה, לחזק את הלב בדרכים אחרות, ולהמשיך להיות עם גיבור באמת, שיודע מתי לכבוש את יצרו. גם כשיצרו מבקש נקמה, אבל גם כשיצרו מבקש לשבת בשקט ושיעזבו אותו כבר, בשעה שצריך להשיב מלחמה, הגנה וכבוד.

(בחוקותי תשפ"ב)