עוד ייפגשו: עזבה את הדת, ומנסה להתקרב למשפחתה החרדית

כמה קל לנו בעולם הדתי לאומי לשפוט את העולם החרדי על ניתוק ילדים, על בושה בהם, אנחנו גם ככה מאפשרים לעצמינו לפתח ערוצים מקבילים של קיום

הבחורה שפגשנו בחול המועד במעיין בצפון באה מבית חרדי. לא הייתי יודעת, לא מהגופיה, לא מהעישון, לא מהפירסינג. רק כשהיא אמרה שקוראים לה מלכי, קלטתי. מי חוץ מבעולם חרדי קורא לבת שלו מלכי? עכשיו היא חוזרת לשם מלכה. היא לא בדיוק חוזרת כי מעולם, אפילו לא לרגע, לא קראו לה מלכה, ישר מלכי. היתה בעצם דקה אחת ביום שני בבוקר שאבא שלה עלה לתורה וקרא לה כנראה מלכה. "יש בירה כזאת, בירה מלכה", היא צוחקת. "מה שטוב לבירה טוב לי". הבירה היא מן אישור מגניב שמלכה זה לא רק שם כבד של סבתות. ראית את "עוד ניפגש?", היא שאלה אותי. "ראיתי רק קצת", אמרתי, אבל היא צפתה בהכל, נשטפה וצללה עמוק בפנים. ישבה וצפתה ובכתה. "לפני שנתיים שלוש, כשרק יצאתי בשאלה, לא הייתי יכולה לראות את זה בכלל, לא הייתי יכולה גם לבכות, היה לי שריון כזה של זלזול, כעס על האמונות הטוטאליות שלהם, על הבחירה בא-לוהים במקום בי, מאיפה המשוואה הזאת בכלל? מי יותר- א-לוהים או האדם? אולי מאברהם אבינו? שהיה צריך לבחור אם הוא מקריב את הבן שלו כדבר ה'?." עכשיו מלכי כבר יכולה לצפות ולבכות ולהתגעגע. היא שואלת את עצמה אם היא היתה רוצה להשתתף בתכנית כזאת? אם אמא שלה היתה רוצה?

בזמן האחרון הקשר עם אמא שלה טוב יותר. "היא מתחילה להרים את הראש מהטוטאליות ולראות אותי כבן אדם נפרד מההקשר הדתי שלי", היא מתארת. מלכי גם עושה צעדים אל ההורים שלה ("אבא תמיד היה רך יותר", היא מספרת בחיבה, "יש איתו ערוץ פתוח. זה מוזר, לא? שדווקא אבא"). היא מבינה אותם במידה מסוימת, מבינה שבדרך החיים של ההורים שלה אין חיה כזאת: 'בן אדם נפרד מההקשר הדתי שלו'. ההקשר הדתי מקיף את העולם של היהודי כולו, את היומיום, את כל תכלית ומהות האדם.

בשנים האחרונות גם ההורים של מלכי הם חלק מהמהלך שהציבור החרדי עובר, מהלך שהוא לא פחות ממהפכה. גם בהיקף, כמויות ההורים שלא מרחיקים את הילד היוצא, וגם בעיקרון. עיקרון שאפשר לקרוא לו "ההפרדה בין השותפים שבאדם". כמו שהסביר לי פעם אבא חרדי שהבן שלו עזב: "שלושה שותפים באדם", הוא הזכיר את דברי הגמרא: "אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. וזה שלילד יש בעיה עם שותף אחד זה לא אומר שלשאר השותפים צריכים להיות בעיה עם הילד". זה דימוי יפיפה, אבל האמת היא שקל יותר להגיד אותו מאשר לעשות. כי השותפות הזו גם ככה לא שווה בין כל חלקיה, כי ברגע ששותף בכיר אחד מוציא את חלקו מהשותפות, נגיד את הנשמה, כל מה ששמו שני השותפים האחרים בעסקה הזאת קורס ברגע. אם אתה מזהה את החיבור והמחויבות לתורה ומצוות כחלק אלוק של האדם, כחלק שמחיה את כולו, שמעצב את כולו, כשניטל החלק ההוא- ניטלה חיות האדם. כפשוטו. ובכל זאת, הרבה הורים מסכימים להמציא את החיה ההיא שמפרידה בין האדם להקשר הדתי שלו. לראות בכל זאת את הילד שלהם כאדם מלא ושמח ואהוב.

מלכי שואלת אותנו על העולם הדתי לאומי, היא לא כל כך מכירה את השילוב הזה. זה קצת פרווה בעיניה, "בסוף אני כמו ההורים שלי", היא צוחקת, "מאמינה בדברים טוטאליים יותר, זה נראה לי יותר אמיתי", היא אומרת בקצת התנצלות. ואני חושבת כמה קל לנו בעולם הדתי לאומי לשפוט את העולם החרדי על ניתוק ילדים, על בושה בהם, אנחנו גם ככה לא דוגלים בטוטאליות, גם ככה מאפשרים לעצמינו לפתח ערוצים מקבילים של קיום- עולם דתי, עולם תרבותי, עולם נפשי. לפעמים העולמות נושקים, לפעמים נפרדים. ואנחנו חיים איתם בשלום, ישנים טוב בלילה. אבל אולי קל לנו להיות גמישים יותר בדיוק בגלל שאין לנו מקשה אחת, לוז ברור שעליו תלוי האדם. שאם הוא יישבר – יישבר הכל.

(קדושים תשפ"ב)