מאז שהתמניתי לרב קהילה, בכל שנה מחדש, אני מתלבט איך לבנות את הסוכה המשפחתית שלנו. וההתלבטות הטכנית השולית לכאורה הזו, מקפלת בתוכה דילמה יסודית ומשמעותית בחייו של כל רב קהילה.
ראשית הסיפור בשאלה הלכתית בדיני סוכה. כידוע, מחיצות הסוכה צריכות לעמוד ב"רוח מצויה", ואם אין הן עומדות בקריטריון ההלכתי הזה, אזי הסוכה פסולה. פוסקי ההלכה דנו בהרחבה במעמדן ההלכתי של דפנות העשויות מבד, ורבים הם הפוסקים שאסרו שימוש בדפנות שכאלו בטענה שהעובדה שהן מתנדנדות אנה ואנה ברוח, פוסלת אותן מלשמש לבנות סוכה כהלכה. בכדי להתיר את השימוש בבד לדפנות הסוכה, דרשו חלק מהפוסקים למתוח חוטים לאורך הדפנות באופן המכונה בגמרא "לבוד". אותם 4 חוטים או מוטות העומדים לרוחבה של הדופן במרחק 3 טפחים זה מזה, נחשבים לדופן לכל הדעות ומכשירים את הסוכה. דעתי ההלכתית, ואף כתבתי על כך בהרחבה בעבר, היא כי ברוב סוכות הבד המצויות כיום, אין צורך בחוטי ה"לבוד" וכי הסוכה כשרה בהחלט גם בלא חוטים אלו.
בבואי לבנות את הסוכה המשפחתית שלנו, מצאתי את עצמי מתלבט בכל שנה מחדש האם לאחר חיבור דפנות הבד להוסיף ולמתוח חוטי "לבוד" או שמא שלא לעשות זאת. מצד אחד – כפי שהסברתי לעיל, מבחינה הלכתית אין בכך לדעתי שום צורך וכך אני מורה לשואליי בנושא זה. מאידך – רבים מאד בקרב הציבור הדתי, במיוחד אלו המדקדקים בהלכה, סבורים שבהיעדר חוטי הלבוד הסוכה פסולה. וכך, בעוברם ליד הסוכה שלנו, יחשבו אותה בטעות לסוכה פסולה.
מנקודת מבטו של רב צעיר המבקש לזכות באמון של קהילתו, החשש שמא הרב ייתפס כמי שאינו מדקדק בהלכה די הצורך, הדבר עשוי להיות הרסני. חלק מהותי ממערכת היחסים שבין הרב לציבור מבוסס על הידיעה שהרב בקי בהלכה ומשתדל לנהוג על פיה. כאשר מתארח אדם בסוכתו של הרב, או אפילו רק חולף לידה וחושב אותה לסוכה פסולה, ספק אם אי פעם עוד יוכל לראות ברב זה את רבו.
לכאורה, אם כן, הפתרון הראוי מבחינתי היה למתוח חוטי "לבוד" לאורך דפנות הסוכה אף שאין בכך צורך לדעתי, ובכך למצוא חן הן בעיני א-לוהים והן בעיני אדם, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל". אלא שגם בכך ישנה בעיה וסכנה עמוקה. חלק ניכר ומשמעותי מהתורה שרב מלמד את תלמידיו, נלמדת מהנהגותיו וממעשיו. לא בכל תחום טורחים הלומדים לשאול ולחקור, ולא פעם הידיעה שהרב נוהג באופן מסוים מקבלת תוקף של הוראה הלכתית. לו הייתי בוחר "להחמיר" ולהוסיף את חוטי הלבוד לסוכה כדי שלא יחשידוני שסוכתי פסולה, היו עלולים ללמוד מכך שלדעתי הדבר נחוץ והכרחי מבחינה הלכתית. אמירה שכזו עשויה הייתה להתפרש כהוצאת לעז על מי שלא נוהג כך. ביודעי שלא מעט מהמשפחות בקהילתי אינן מקפידות על הוספת ה"לבוד" לסוכת הבד שלהן, חשוב היה לי להיזהר במיוחד שלא יצא חלילה קול של פסול על סוכות אלו.
בסופו של יום מצאתי את עצמי מתלבט למבטם של מי עלי לחשוש יותר – של אלו המביטים בי בעין חושדת ובוחנת ועשויים לחשוב שאיני נוהג כשורה, או של אלו המביטים בי כמודל לחיקוי ועשויים ללמוד ממני הוראת טעות. אחד מרבותיי שהתייעצתי איתו לגבי שאלה זו, הציע לי להוסיף לסוכה חוטי "לבוד" אך לתלות עליהם שלט האומר "חומרא בעלמא", כך ידעו כולם כי לדעתי אין בכך צורך מעיקר הדין, אך בד בבד לא יחשידוני לעבריין.
את השלט לא תליתי מעולם ובמשך כמה וכמה שנים התלבטתי בכל שנה מחדש האם לחבר את חוטי הלבוד או לא. בחלק מהשנים הכרעתי לחיוב ובחלק הכרעתי לשלילה. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מוטרד פחות משאלת חוטי ה"לבוד" ומוטרד הרבה יותר מעצם העובדה שמבטם המתבונן של העומדים סביבי והשאלה "איך אני נראה בעיניהם?" גורמים לי לכל כך הרבה לבטים ומחשבות.
(האזינו – סוכות תשפ"ב)