קטני אמונה

הרצון להימנע מקטסטרופה הופך בסיפור נח והתיבה לאירוע מכונן ולתודעה קיומית שבה אנו מודעים לשבריריות של החיים

סיפור כניסת נח לתיבה מתאפיין בחזרות מרובות. הציווי על נח לקחת מבעלי החיים איתו לתיבה מתואר פעמיים. וגם הכניסה עצמה אל התיבה ותחילת המבול מתוארים פעמיים. רש"י מבאר שמן החזרות הללו אנו לומדים על ההססנות של נח בכניסה לתיבה. לדבריו, אין חזרה מיותרת- נח אכן נכנס כמה וכמה פעמים ויצא. יש מן המפרשים שדרשו זאת לשבח (ראו: כלי יקר). רש"י הזכיר זאת לכאורה לגנותו של נח: "מקטני אמונה היה". לפי הבנתו של רש"י הכניסה והיציאה החוזרים ונשנים של נח מבטאים הססנות שנבעה מחוסר אמונה בהבטחת הקב"ה למחות כל אדם מעל פני האדמה.

את התופעה הזו של חוסר אמון בבשורה הממשמשת ובאה אנו מזהים כתופעה בסיפורי התנ"ך. ניתן להזכיר את ההתמהמהות של חתני לוט לצאת מסדום (בראשית יט, טז) או דחיית אחאב את נבואת מיכיהו בן ימלה (מלכים א, כב). יש באלו חוסר השלמה עם הנורא מכל שממתין מעבר לדלת וניסיון להיאחז בכל שביב תקווה. במידה מסוימת בדרך שונה, אנו פוגשים את התמודדותה של הגר עם מותו הקרב של ישמעאל בצמא והשלכתו אל בין השיחים כדי שלא תראה במות הילד (בראשית, כא, טו).

הרצון להימנע מפגישה עם האמת הקשה בא לביטוי בהדחקה מוחלטת ובבריחה. הספר של גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" העמיד במרכזו את התופעה הפסיכולוגית הזו של מי שמבקש שלא לדעת ולא לפגוש את פרצופה המאיים של האימה. התגובות למצבים כאלו שבהם אסון דופק בדלת הן תגובות טבעיות ומתבקשות שמכנים אותן כקדם-טראומה (ראו: רות גינזבורג, ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך) והן דומות לתופעות פוסט טראומתיות: ההדחקה, הכעס, הריקון, הכאב המתמשך ועוד.

חז"ל הכירו באפשרות הזו של "אבל מוקדם" כשהצביעו על אפשרות לפרש שהציווי לאהרון ובניו לשבת במשכן שבעה ימים (בשבעת ימי המילואים) היא למעשה ישיבת שבעה על בני אהרון שעוד לא מתו ועתידים למות. פישרה של "שבעה מוקדמת" כזו היא ההבנה שיש מצבים בחיים שלנו שאנו מזהים בהם את אובדן התקווה. מכירים את הגרף המידרדר ויודעים שאין חזרה, שאי אפשר לעצור את הזמן. במקרים רבים האבל מתחיל שנים רבות לפני שהסיבה הסופית לו מונחת לפנינו. הרצון להימנע מקטסטרופה הופך בסיפור נח והתיבה לאירוע מכונן ולתודעה קיומית שבה אנו מודעים כל העת לשבריריות של החיים ולקליפה הדקה שעליה יושב העולם שלנו. אבל החלק המפעים בסיפור הזה הוא החזרה של נח לפריה ורביה לעולם מלא תקווה, ואמונה בכח ההישרדות וההמשכיות. ההיתלות ברצון אלוקים.

(נח תשפ"ב)