כשרציחות הופכות לשגרה

מרוב הדיווחים על מקרי רצח, הן בתוך המשפחה הן בידי גורמים עברייניים ומשפחות פשע, הייתה שפיכות הדמים האיומה ונוראה למעשה שגרה של דבר יום ביומו. עד כדי כך, שלב רבים מן השומעים עליהם נעשה גס לנכחם. מתחילת השנה, נרצחו (שלא על רקע ביטחוני, תחום שגם הוא גובה קורבנות אדם רבים מדי שנה) מאה(!) בני אדם במגזר הערבי על רקע פלילי, ועוד כמה עשרות – רבות מהן נשים – במגזר היהודי.

אכן, דברי ימיה של האלימות, המילולית והפיזית, מעשי הרצח והאיומים, כימי עולם. כבר בפרשה הראשונה בתורה, קם קין על הבל אחיו ורוצח אותו נפש .כדרך המקרא במקומות רבים, גם כאן חושף הוא טפח אך מכסה טפחיים. מעשה הרצח הראשון בעולם מתואר במלים קצרות, חסכניות: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

הכתוב אמנם מפרש שקדמה למעשה הרצח אמירה, "ויאמר קין אל הבל אחיו", אך אינו מפרשה. גם קול הנרצח, קולו של הבל, נותר אילם. ואפשר שבהשמיטה את תוכן הדברים, מבקשת התורה ללמדנו שלא קדם למעשה הרצח כל דבר שיהא בו כדי להצדיקו, ושאין ולא יכול להיות צידוק למעשה רצח.

אותו "יצר לב האדם רע מנעריו" – משעה שננער לצאת ממעי אמו – חוזר ומתגלה לכל אורך התורה וההיסטוריה האנושית עד ימינו.

לאחר המבול, יוצא נח לעולם, מסיר את מכסה התיבה, ולעיניו נגלה מחזה מחריד. עולם חרב. שומם. לנוכח מחזה זה, גם לנח אין מלים. לא קריאת שבר ולא אנחה קורעת לב. שתיקתו זועקת הרבה יותר מן הצעקה.

הימים חולפים ונח מתחיל בבניין. מעלה עולות במזבח. והקב"ה עונה לו משמים. מברך אותו, מצווה עליו "פרו ורבו ומלאו את הארץ", הַתְחִילו הכל מחדש. אך בה בעת מדגיש את הציווי הגדול מכל: שמירת הנפש ואיסור שפיכות דמים.

"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש… ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים, עשה את האדם". דם ואדם, יזע ודמעות.

חומרתה היתירה של עבירת הרצח באה לביטוי בתחומי משפט שונים. כך, למשל, מעיקר הדין, לא ניתן להרשיע אדם אלא על פי עדותם של שני עדים כשרים, ורק לאחר התראה. בחיבורו "משנה תורה" (הלכות רוצח ד, ח-ט), מדגיש הרמב"ם את חומרת עבירת הרצח אגב פירוט החריגה מסדר הדין הפלילי הרגיל שנוהג לגביה, שמתבטא, בין השאר, גם בקבלת עדות אחת או ראיה נסיבתית. ומוסיף: "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים".

ועל אף שכבר בתקופות קדומות ביותר "בטלו דיני נפשות", בתקופות מסוימות החמירו קהילות ישראל בדינו של רוצח ודנוהו למוות(!).

ביטוי נוסף לחומרתה היתירה של עבירת הרצח במשפט העברי לעומת עבירות אחרות ניתן למצוא גם באחת ה"נורמות המיוחדות" שהודגשה במשפט הפלילי המקראי, והיא האיסור "לקחת כופר", שלא מצאנו דוגמתו בעבירות אחרות: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת… ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לא-לג).

את טעמו של איסור זה, מסביר הרמב"ם: "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם. ואפילו רצה גואל הדם לפטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים".

מסיבה זו, גם במקרה שבו לא נודע מי הרוצח, חייב הציבור בהבאת עגלה ערופה לשם כפרה. אך בניגוד לחוקי משפט המזרח הקדמון, אין הציבור מפצה את קרובי הנרצח בכסף, מכיוון שהתורה אינה מכירה ב"פיצוי" שיהווה מעין תמורה לרצח אדם.

כמו במשפט בן ימינו, במישור הרעיוני-האידיאי, היה איסור שפיכות דמים ראש וראשון לאיסורים שעליהם נצטווה האדם. איסור זה מופנה לכל אדם, והוא משלושת הדברים שעליהם נצטווה אדם מישראל "ייהרג ובל יעבור", דהיינו: אם בידך הברירה להרוג או ליהרג, אסור לך להרוג אחרים כדי להציל את עצמך. ועוד אמרו ש"כל המאבד נפש אחת [ודוק: כל נפש, בניגוד לדפוסים מאוחרים שהוסיפו: מישראל]  – כאילו איבד עולם מלא".

(נח תשפ"ב)