הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
האם הייתה משפחה אחת נורמאלית, נורמטיבית, שהיחס בתוכה היה יחס אפילו קרוב למושלם, שבנים הלכו בדרכי אבות, שזוגות חיו בטוב ובנעימות לאורך חייהם? הבה נעקוב אחרי כל המשפחות האלה: האם ההאשמות של אדם וחווה עלו בטוב? ויחסי קין והבל? האם מה שאירע במשפחת נח? האם אברהם אבינו זכה לנחת עם קטורה, עם הגר, עם ישמעאל? האם לא נאמר על יצחק אבינו ״ותהיינה מורת רוח…״, כשראה את נשותיו של עשו? האם יעקב אבינו לא ארר את שמעון ולוי? האם משה רבנו ראה בטוב עם ילדיו? האם לא נדם אהרן במות בניו? ודוד המלך? ושלמה המלך? ועוד ועוד.
בבדיחות הדעת, טענו בחורים בישיבה, כי הייתה משפחה אחת בלבד לאורך התנ״ך שזכתה לכך: המן, זרש ובניו, אולם דומה כי היינו מוותרים גם על כך.
מהי המסקנה העולה ממציאות זו? הדבר תלוי כמובן בעיני המתבונן. יש שיבקשו לראות כישלון עמוק בעצם בריאת העולם, בדיוק כפי שטענו המלאכים בפני ריבונו של עולם שלא יברא את האדם בעולמו, כי הוא מביא חורבן על המציאות; יש שיטענו כי המסקנה היא להעדיף את הבדידות, אלא שהם עוצמים את העיניים מלזכור כי לא טוב היות האדם לבדו, ומתעלמים מכל מה שלמדנו על מחירה של ה׳לבדיות׳; יש שיטענו כי אין לצפות לדבר, ומה שיש הוא שפע מפתיע, ועוד ועוד.
אולם לא את זה מבקשת התורה ללמד. התורה מבקשת ללמד, כמו במקומות נוספים רבים, כי זה העולם בו אנו נמצאים: אור וצל משמעים בו בעירבוביה. שהלוא ניתן לתאר גם את האור העצום שהקשר המשפחתי – ה״ודבק באשתו״, ה״בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך״ – מקיים בעולם. לא זו בלבד אלא שיש כאן תנועה כפולה: גם עונג גדול מעצם הקשר והיותם של איש ואישה מממשים את השמחה הגדולה שבהתקשרות, וגם אחריות לקיומו של העולם, לפיתוחו ולהעלאתו.
תשומת הלב שלנו צריכה להינתן, אפוא, למהלך המתמיד של ההמתקה, של התיקון, של ההתעלות. במקום לבכות ולקטר על משברי המשפחה – לעסוק באופן מתמיד בבנייתה ובטיפוחה; במקום להתייסר על כך שהילדים שלנו לא מגשימים בהכרח את החלומות שלנו – גם לזכור כי אין הם חייבים לעשות כך, גם להתבונן על שיעורי החיים שהם מלמדים אותנו, גם לבחון את עצמנו – האם אנו עצמנו הגשמנו את מה שהם ביקשו מאתנו להיות והאם אנו מקדמים את זה? וגם, לעסוק באופן מתמיד בחיפוש אחר הדרכים המאפשרות את המשכיות המשפחתית המיוחדת; במקום לקונן על זוגיות שאינה מאושרת – להסכים ללמוד, ללכת לייעוץ, לעבור סדנאות, להשקיע, לחזר מחדש, ולמצות את האופק העצום שהיא מאפשרת.
ובכך אנו מתחברים עוד ועוד לגרעין הטוב והמיטיב שנמצא בנו ובעולמנו, ואכן נענים למנגינה העיקרית שבתורה, שמתוך הנפילות האלה אפשר להאיר אור גדול, ולמעשה זו מהות החיים.
(נח תשפ"ב)
