רגע הפרסום

אחת הסוגיות המרתקות בחקר קורותיהן של דמויות מופת היא ההתחקות אחר הנקודה שבה הן הופכות מדמות אנונימית, "בת בלי שם", לדמות מופת, בעלת אישיות כובשת ששמה נישא בפי כל. מהי הנקודה המדויקת שבה הופכים מאורות ישראל, כגון הילד שלמה יצחקי, המהלך ברחובות טרוי"ש (Troyes, עיר בצפון צרפת, שבאותם ימים מנתה אלפים בודדים של תושבים) והופך ל"רש"י-רבן של ישראל"? ומהי בדיוק נקודת המעבר של "הנשר הגדול", שבה הוא הופך להיות מהנער "משה בן מיימון" למאור הגדול, הרמב"ם?

האם נקודת מעבר זו מלווה בהחלטה מודעת, "להיות גדול הדור", או שמא היא נעשית בבלי משים, ורק בחלוף שנים, במבט לאחור, רטרוספקטיבי, נודעת נקודת זמן זו? וטרם דיברנו בביוגרפיות "שלאחר מעשה", שבהן הגיבור "קונה", במשיכת הקולמוס של כותב תולדותיו, לא תמיד בטובתו, סגולות, תכונות וכישורים שכביכול ניכרו בו כבר בילדותו, אלא שבאורח פלא זכרן לא נודע בעולם, בוודאי לא "בזמן אמת", אלא רק לאחר שכבר בגר והיה ל'איש', דמות מופת, שכותבי קורותיה מבקשים לציירה ככזו כבר מראשית ימיה?

בדברי חז"ל אמנם מופיעה האמרה "בוצין בוצין – מקטפיה ידע", הדלעת – מראשית גידולה היא ניכרת, אך לא תמיד הולמת אמרה זו את תיאור חייהם האמתי של גדולי האומה.

דוגמא לכך עשויה לשמש דמותו הפלאית של אבי האומה, אברהם אבינו. מפשוטו של מקרא, איננו יודעים כמעט דבר על ראשית ימיו. הוא עולה על במת ההיסטוריה רק בהיותו כבן שבעים וחמש(!) שנה, כאשר הוא מצווה ללכת אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך". גם שם אמו, כרבות מנשות המקרא, אינו מוזכר במקרא.

כדרכם, ביקשו חז"ל למלא "חור שחור" גדול זה. כך, למשל, כאשר זיהו את אמו עם אמתלאי בת כרנבו, וכך כאשר אמרו, במדרש האגדה, שכבר בן שלוש (או לפי גרסה אחרת: בן 48!), הכיר אברהם את בוראו.

הוא הדין למעשה המפורסם בנתיצת צלמיו של תרח אביו המופיע במדרש (בראשית רבה לח, יג) שאין לוֹ ולוּ רמז בפשט הכתובים.

פערים אלה, בין הפשט לדרש, ובין המדרשים השונים, מבליטים פעם נוספת את העובדה שהתורה אינה ספר היסטוריה. הפרטים הביוגרפיים שנטועים בה, זעיר פה זעיר שם, נועדו לבטא רעיון ומהות ולאו דווקא לשמש כעדות היסטורית.

עיון בדמותו של אברהם ממחישה זאת היטב. כך, חילוף שמו, מ"אברם" הפרטי ל"אברהם" – אב המון גויים, דמות מופת אוניברסלית. וכך, כינויו "העברי", שנתפרש בפי חכמים: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".

במובנים רבים אברהם אבינו הוא דגם, אב טיפוס למנהיגות של אמת. מנהיגות שאינה   נוהה אחר "קול ההמון", אלא אחר "קול האמת". כאשר כל העולם עובד עבודה זרה ומשתחווה לאלילים, אברהם אבינו נותץ אותם ומייסד את האמונה המונותיאיסטית, המכירה בבורא אחד ויחיד לעולם. כאשר כל העולם נותר "שם", בקרקע הפורייה והעשירה של אור כשדים ובחרן, מקיים אברהם את מצוות בוראו והולך ל"מדבר", לארץ לא נודעת, שרק לימים תהיה "ארץ הבחירה".

בראש הלכות עבודה זרה, שבחיבורו "משנה תורה", מיטיב הרמב"ם, כדרכו, לתאר בלשון הזהב שלו את ה"מהפכה האברהמית". הגם שמדובר בחיבור הלכתי-משפטי מובהק, כולל הרמב"ם גם בהלכות אלה (כמו ברבים מפרקי ספר המדע ובשאר פרקי החיבור) עקרונות יסוד מחשבתיים-פילוסופיים. וכך הוא כותב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול… התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם… וכיון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה [=יושם אל לב שהרמב"ם תולה את השינוי שחל באברהם כבר משעה שהיה תינוק שנגמל, אך כפי שהוא מבאר בהמשך התמורה הגדולה חלה בו רק כשהיה בן 40!]  התחיל לשוטט בדעתו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית יב, ח).

(לך לך תשפ"ב)