העולם מצחיק - אז צוחקים - שבתון - השבועון לציבור הדתי

האדם המחפש משמעות לחייו אחוז ביכולת לחיות ולהכיר בחוקי הטבע, אך בו בעת “להתריס” כנגד ה”הגיוני” ו”המקובל”

“וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל… וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן?! וַיֹּאמֶר ה’, אֶל-אַבְרָהָם… הֲיִפָּלֵא מֵה’, דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה…” (בראשית, י”ח, י’-ט”ו).

מוזר ממש! על פי ההיגיון, הנורמה, והטבע, אשה בגיל הבלות אינה יולדת, אדם צריך לחשוש מלהכניס זרים לביתו, אדם לא מציע את בנותיו לחסדי אנשי העיר הרשעים רק כדי להגן על אורחיו, אדם לא מדבר עם אלוקים, עיר פורחת אינה חרבה סתם כך, אבא לא מגרש את בכורו ובוודאי שאינו עוקד את בנו האחר. צחוקים! מה הפלא ששרה צוחקת? ומה אנחנו היינו עושים?

גיבורי הפרשה מתבקשים לחיות בשתי מערכות הנראות על פניהם כמערכות סותרות. חוקי הטבע שגורמים לצחוק ו'הגיון שמעל ההגיון' הטבעי המורה לעשות כן. מה הסוד? כיצד אדם יכול לחיות כך? כיצד יכול האדם לשכנע את עצמו כי הוא אינו חי בסתירה אינהרנטית? ההומור והצחוק בסופו של דבר אינם אלא הביטוי החיצוני של חוסר הפשר וחוסר ההבנה.

ויקטור פרנקל (מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר), טען כי האמונה ב'היגיון שמעל להיגיון' פירושה: קבלת העובדה לפיה ליְקום יש משמעות עליונה, החורגת מ”חוקי הטבע”, מעבר לתחום המחשבה והמדע.

האדם המחפש משמעות לחייו אחוז ביכולת לחיות ולהכיר בחוקי הטבע, אך בו בעת “להתריס” כנגד ה”הגיוני” ו”המקובל”. על פי תפיסתו של פראנקל – שפותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה – הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא השאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. כל האירועים הגורמים לצחוק ולהרמת גבה אפשריים בשל היותם תלויים ברצון הבורא כפי שגיבורי פרשתנו הבינו.

הומור, בפרט מול עובדות מוצקות ומציאות הכרחית כביכול, מושתת בעיקר על שחרור ממגבלות החשיבה ההגיונית. כאשר הבינה שרה לבסוף את ה'צחוק' האלוקי פעלה בעצמה כדי לגרש מביתה את ה'מצחק', היא תפסה את סודו של ה'צחוק' האלוקי. העובדה שהיא צדקה מוכחת מכך שהיא קיבלה גושפנקה והסכמה מלכתחילה של הא-ל, על אף הכאב שנוצר בשל כך לאביו הביולוגי.

(וירא תשפ"ב)