אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
פרשת השבוע פותחת בסיפור פטירתה של שרה. וכך מתאר לנו הכתוב: "ויהי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון". לנוכח פטירתה של שרה מבקש אברהם מחפש חלקה, "אחוזת קבר" כדי לקבור אותה. לצורך כך הוא פונה לאנשי חת בבקשה "תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי לפני". בני חת חולקים כבוד גדול לאברהם ולנוכח מעמדו הם מכנים אותו "אדני נשיא אלוקים אתה". מוסיף המדרש ומבאר: "מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו". והנצי"ב מדייק מלשון הפסוקים ולומד על מעמדו הציבורי האוניברסאלי של אברהם באומרו: "יש שני מיני גדולה והנהגה, אחד מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא, השני מנהיג אנשי העולם בענייני אלוקות איש ואומה בשם אלהיו ונקרא איש אלהים, ואברהם אבינו היה מצוין בשני דברים". מעמדו של אברהם הושתת על שני תחומים שהתנקזו אל אישיותו; הראשון מבטא הנהגה פוליטית מדינית והשני מבטא מנהיגות רוחנית דתית.
מעמדו של אברהם ואבלותו מעלים את השאלה – האם מנהיג ציבור נוהג מנהגי אבלות ככל האדם או שמא מנהגים ודינים אחרים חלים עליו? זאת לנוכח היותו אישיות מורכבת המקפלת בתוכה צד פרטי לצד ציבורי. ודוק: אין חולק שהכאב הוא כאב ואובדן של אדם יקר לעולם יהיה קשה. והתבוננות בדוגמאות בתנ"ך יש בהן כדי להעיד על כך. החל מהפרשה שלנו בה מתאר לנו הכתוב את מצבו של אברהם באופן הבא: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". ואילו אצל דוד לאחר מותו בן בת שבע אנו קוראים "וינחם דוד".
יחד עם זאת, ניתן גם למצוא מנהגי אבלות מיוחדים שחלים על מלך, את עיקרם ניסח הרמב"ם בהלכות מלכים: "מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין [=ארמון] שלו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש". ובהמשך מכריע הרמב"ם: "וכן המלך חייב בכל דברי אבילות אלא שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים".
הסברא הנצבת בבסיס תכלית הכרעת הרמב"ם מושתתת על החובה לשמור על כבוד המלכות. במילים אחרות, הטעם הקיים באיסור ללוות את מתו נעוץ אולי בתפיסה המבקשת לשמר את כבודו של המלך וכבוד המוסד. הוראה זו מצטרפת לשורה של צווים והוראות המבקשות להגן על כבוד המלכות. כך למשל מצווה התורה: "נשיא בעמך לא תאור [=תקלל]". התקינו חז"ל ברכה מיוחדת לרואה מלך ממלכי ישראל שמברך שחלק מכבודו ליראיו. והרמב"ם פוסק: "מדלגים על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים", ועוד.
יחד עם זאת, לגבי יתר דיני האבלות הרי שאין הבדל בין אבלותו של אדם פרטי לאבלות של מלך ומנהיג ציבור. אלא שכאשר מדברים על אבלות של מנהיג ציבור וככל שסמכויותיו רחבות וגדולות והחלטותיו נחוצות וחיוניות לציבור כולו, לכך יש להוסיף ולזכור שמנהגי האבלות מקורם בדברי חז"ל ועל פי רוב שורשם מושתת על מנהגים שונים, כך למשל קיימת דעה שדיני אבלות מהתורה הם רק יום אחד, במצב כזה מקובל שמלך, או בימינו אנו ראש ממשלה, אשר יצטרך להשתתף בדיון חירום או בישיבה חשובה יוכל לעשות כן חרף העובדה שהוא שרוי באבלות השבעה. היתר נוסף ניתן ללמוד מהעקרון שמתיר לכל אבל פטור ממנהגי השבעה מקום של 'דבר האבד' ודבר האבד מתפרש הן לדבר שמבחינת האבל הוא אבד, והן לדבר שהאבד הוא מבחינת הציבור או אחרים שתלויים בו. ביטוי מרתק בהקשר זה לאבחנה שבין המימד הציבורי לפרטי ביחס לדיני אבלות, מביא הרב סולוביצ'יק באומרו: "יהיה הסבל גדול ככל שיהיה, על האדם אסור לתת ביטוי פומבי לעולמו הרגשי". ביטוי פומבי – לא, ביטוי חיצוני – כן. צורכי הרבים, העם והמדינה כן, צורכי הפרט האבל – לא.
(חיי שרה תשפ"ב)
