אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע פרשת ויקהל, היא חלק מסדרת הפרשיות העוסקות בהקמת המשכן. בשונה מהפרקים הקודמים שהיו ממוקדות בשלב התכנון, הפרשה שלנו מתארת את הליך הביצוע. ההוצאה לפועל של התוכניות המפורטות לבניית המשכן שתוארו בהרחבה בפרשיות הקודמות.
בפרשה הקודמת אנו קוראים שמי שהופקד על ביצוע, בנייה ועשיית המשכן וכל כליו, הוא בצלאל בן אורי. וכך מתואר לנו בפרשה הקודמת, קריאתו של האל אל משה: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוקים, בחכמה, ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה". בניסיון להבין את ההבדל שבין 'חכמה' לבין 'דעת' עומד, ר' שלמה יצחקי, רש"י בפירושו ומסביר: "חכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד". כלומר חכמה במשמעותה ולפי פירושו של רש"י, מוסבת על ההשכלה שאדם רכש, הידע שאדם רוכש מאחרים. מנגד "תבונה – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד". לצידו מצווה משה למנות את "אהליהב בן אחיסמך למטה דן". ולא רק אותם מצווה משה למנות לצורך הקמת המיזם הרוחני של המשכן, אלא גם "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר ציויתך". מסביר רש"י שהמינוי לביצוע המשכן אינו מופקד רק בידי בצלאל ואהליאב אלא גם ביד אנשים ראויים נוספים, ובלשונו של רש"י "ועוד שאר חכמי לב שבכם וכל אשר נתתי בו חכמה". כלומר הראויים לעסוק בתפקיד הציבורי של בניית המשכן הם גם כל אותם אלו שיש להם חכמת הלב".
בפרשתנו, כאשר מוריד משה את הציוי אל העם אנו קוראים: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". חז"ל ברגישותם המופלאה ללשון המקרא ניסו להבין את פשר הקריאה לבני ישראל 'ראו'. ומייחוד ביטוי זה דורשים חז"ל בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן, אמר לו (האל) אף על פי כן לך אמור להם. הלך [משה] ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו [ישראל]: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הגון – לפנינו לא כל שכן". מדרש זה מבקש לבטא את חשיבות הרעיון לפיו מינוי ציבורי אינו יכול להיעשות בצורה של כפיה, אלא יש צורך בהסכמה של כלל הצדדים שאמורים לקבל את המינוי. במינוי בצלאל מופיע הריבון – אלוקים, משה – נציג האל ושלוחו – הרשות המבצעת, ועם ישראל – הציבור.
ניתן היה למנות את בצלאל באמצעות כפיה, כאשר האל היה מצווה את משה, אולם האל מבקש ונוטל את הסכמת משה, והנה גם כאשר שני נציגים מתוך השלושה האל ומשה מסכימים על המינוי, עדיין נדרשת הסכמת הציבור והאל ומשה אינם כופים את החלטתם על הציבור אלא נמלכים בעם ישראל ומקבלים את הסכמתם.
הדרישה לבחור בבצלאל נבעה מהתכונות שראוי שימצאו בכל מי שממונה על צורכי הציבור, חכמה, תבונה ודעת. אלא שתכונות אלו אינם צריכות היו להימצא אצל בצלאל אלא וכך דורשים חז"ל במדרש רבה: "אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקדוש ברוך הוא חכמה ובינה ודעת שנאמר: ויעשו כל חכם לב".
מתוך מינויים של אלו שהופקדו על מלאכת המשכן, אבקש לעמוד על שאלת הראויים להתמנות לתפקיד ציבורי. שאלת איתורם של אנשים והיותם ראויים למשרות ציבוריות הינה אחת מהשאלות המהותיות בכל חברה אנושית.
ההיסטוריה האנושית מלמדת בכלל, והיהודית לדורותיה בפרט, מלמדים על לא מעט דמויות לא ראויות שביקשו להתמנות או שהתמנו לתפקידים ציבוריים מבלי שהיו ראויים לכך. כך למשל בספר דברים אנו קוראים על קורח שהיה בטוח שהוא ראוי יותר לתפקיד הכהונה. אנו מוצאים את אבימלך בנו של גדעון, שתפס את ההנהגה לאחר שרצח את כל אחיו למעט יותם, שהצליח לברוח, ותקופת הנהגתו היתה קצרה ובלתי יציבה. בני עלי – חפני ופנחס שהיו כהנים השחיתו דרכם אותם מכנה הכתוב 'בני בליעל' ומעשיהם הוכתרו "חטאת הנערים גדולה מאוד". כך גם מצינו אצל בני שמואל יואל ואביה שהכתוב מתאר את סטייתם מדרך אביהם שמואל ומציגם בצורה הבאה: "וישם את בניו שופטים לישראל…ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט". וכך הוא אצל כל מלכי ישראל – כפי שמתואר לנו בספר מלכים.
והדבר אינו נעצר בתקופת המלכים שכן ובהמשך בתקופת בית שני, מצינו תופעה של כהנים גדולים שלא היו ראויים לתפקיד, אולם השיגו אותו בתמורה לשוחד ובצע כסף ששילמו לנציב הרומאי.
את הדברים היטיב לבטא ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א, ספרד המאה ה-14 שכתב: "ואקדים לך הקדמה כי שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד. אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים סתם על עניני העיר והרי הן כאפטרופסים עליהם".
אם נשוב לדברינו הרי שהשאלה העולה היא מי ראויים להתמנות לתפקיד ציבורי. הספרי על ספר דברים בעומדו על סוג האנשים ששלח משה לתור את הארץ מסביר את דרישת היסוד שראוי שתמצא בכל אדם שמבקש ליטול על עצמו תפקיד ציבורי, וכך הוא לשון הספרי: "מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם". דרישת היסוד שאיש ציבור צריך להיות מי שנמנה על סלתה של החברה, האנשים המשובחים והמובחרים מתוך החברה.
בספר החינוך, מהמצווה 'שלא למנות דיין אדם שאינו הגון' הוא לומד גם: "שכל מי שביררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממונים לשום ענין, שישים כל השגחתו וכל דעתו למנות מהם הראויין והטובים על אותו מינוי שהקהל צריכין אותו. ולא יגור מפני איש למנות מי שאינו ראוי".
בספר חסידים, לר' יהודה החסיד משפירא, מגנצא – גרמניה, בן המאה ה-12, בהתייחסותו לאדם שעולה להתפלל כשליח ציבור, שזה סוג של איש ציבור, ואשר אותו אדם אינו ראוי, הוא כותב: "ואוי לצבור שיתפללו עליהם אותם שאינם ראויים והקב"ה מונע הטוב מאת הקהל ומעלה על כל מי שיסייעם כאלו גזלו את הטוב מן הקהל ועתידים ליתן את הדין". אוי לציבור ששליח הציבור שלו אינו ראוי, מציאות כזו יש בה כדי למנוע השגת הטוב המגיע לציבור. ויתר מכך, אומר ספר החסידים, קובע שהממנים אנשים שאינם ראויים לתפקיד ציבורי נתפסים כגזלנים, שגוזלים את הטוב שמגיע לציבור.
ר' אליעזר פאפו, בוסנייה, המאה ה-18 בספרו 'פלא יועץ' משיא עצה כיצד ראוי למנות ולבחור אנשי ציבור וכך הוא לשונו: "הנה כי כן צריכים אנשי העיר ליתן לב קודם שימנו פרנס על הצבור ויבדקוהו יפה יפה שתהיה שמועתו יפה ושיהיה חכם בקי בדיני התורה ושתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ושיהיה שלם במדות ובדעות יודע להנהיג את הקהל על פי מדותיהם ולסבול אותם כאשר ישא האומן את היונק"
ר' משה בן יוסף מטראני, המבי"ט, תורכיה המאה ה-16 כאשר הוא רוצה להגדיר את טובי העיר הוא כותב: "טובי העיר שהם ראשי העיר בחכמה ויראת חטא". טובי העיר, כלומר אותם אלו שנבחרים לתפקידים ציבוריים צריכים להיות הראשונים בחכמה וביראת החטא.
צא ולמד עד כמה ביקשו דורות ראשונים להיות זהירים במינויים של אנשי ציבור, דיונים ענפים והתייחסות גדולה הניחו חכמי המשפט העברי, משום יראת התפקיד והתפיסה שמא מנהיג יותר משיתקן עבור הציבור ימצא ומקלקל עבור הציבור. מאלפת היא העובדה שאי מינוי איש ציבור ראוי הוא בבחינת גזלה מהציבור – שכן ראוי הוא לציבור שיקבל טוב.
