בית אלקים ושער השמים

פרשת השבוע ממשיכה את סיומה של הפרשה הקודמת בה צווה יעקב ללכת פדנה ארם. גם הפטרת השבת פותחת בתיאור זה של יציאתו של יעקב באמרה: "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר". תיאור זה של ההפטרה יחד עם מה שסופר לנו בסוף הפרשה הקודמת מבליט את שני הייעודים שלמענם צווה יעקב ללכת אל לבן דודו. הראשון, מה שאמרה לו אימו; "וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה … עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ". יעקב מצטווה לברח חרנה מפני רצונו של אחיו להרגו על אודות הברכה, משום כך פותחת ההפטרה במילים "ויברח יעקב", וכפי שנאמר בפרשת תולדות "חרנה" משום חרון האף של אחיו; והשני, מה שאמר לו אביו; "ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם … וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה", כלומר ציוהו על המשכת התולדות ועל כן לפני ששלחו מברכו בברכת אברהם, היא ברכת המשכת הזרע וירושת הארץ, על כן ממשיכה ההפטרה "וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙״, שהוא השם המורה על כלל ישראל. כלומר הפסוק הראשון של ההפטרה מציב את שני הייעודים של עם ישראל כפי שבאים לידי ביטוי ביעקב אבינו "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם", שהוא חרן דהיינו שהדגש הוא על עצם היציאה והיעד הוא משני; וזה המצב של הגלות שבו האדם נמצא בכל מקום חוץ מאשר במקומו שלו "וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙", שהוא עניין הוצאות נשמות ישראל מן השבי הארמי, לפדות את ניצוצות הקדושה הטמונים בארם.

כל פרשת השבוע עוסקת בסכנת הגלות, כפי שאמרו חכמינו ז"ל על הפס' "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י", זהו לבן שביקש לעקור את הכל. שהרי כל מטרתו של לבן לא היתה להרוג את יעקב אלא כאמרו: "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני" וכאמרו יעקב "לוּלֵ֡י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִי֩… הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי", שכל רצונו של לבן היה להשאיר את יעקב בגלות או לכל הפחות לשלחו ללא נשיו ובניו וללא רכוש, לאמר יכולים ישראל לשוב לארצם אך לא בתור עם ולא בתור מדינה, כי אם כפרטים כיחידים, רצונו של לבן שלא נגיע למצב של "מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ", אלא שתהיה פילוסופיה יהודית ולא מלכות ועם. ואמנם הפרשה מראה לנו את הסכנה שבה היה יעקב כאשר כמעט ונטמע ונשאר בגלות כפי שלמדונו חז"ל שאמר הקב"ה למלאכי השרת כשיעקב נתעכב לשוב לקיים את נדרו בבית אל: "עד מתי יהא צדיק זה לוקה ואינו יודע בשל מה לוקה". ואכן, כאשר נולד יוסף הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור אל ארצו ומקומו ובכל זאת עדיין התעכב שם ולבסוף חייב לברוח כדי שלא לאבד את הכל. וזהו "וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן", וכאשר האנטישמיות גואה נזכר יעקב בכך שצריך הוא לשוב לארצו. כפי שבא לידי ביטוי בכך שבצאתו חלם על מלאכי אלקים ועל נצח וכעת הגיע למצב וחולם על צאן ורכוש.

גם ההפטרה מלמדת אותנו על סכנות הגלות ועל המאבק בין אפרים שתפקידו גאולת הארציות והממלכה (עם הסכנות הקשורות בכך) לבין מגמת ישראל שהיא גאולת הרוח והשגת הקדושה (והסכנות הקשורות בכך, עד לאיחודם בביאת משיח צדקנו הוא "אַדְמוֹנִ֔י עִם־יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם". עד למצב בו "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל" בה יראו ישראל ויתעוררו לשוב בתשובה, כלומר לשוב אל ארצם בה יכולים לקיים המצוות באמת (לא בתור פולחן והשתעבדות, כי אם בתור מעשה של תיקון וגאולה). אזי "מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵדָעֵ֑ם", ושלא כמו יעקב לא יצטרכו ללקות, אלא יבינו מעצמם ולא מרשעת הגויים "וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם" ויאמרו "הִגְדִּ֣יל יְ֭הֹוָה לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים".

(ויצא תשפ"ב)